סטטוס חדש

אתמול נסעתי עם כל חברי הקבוצה של ההוסטל לסרט, בכניסה לאולם חמקתי מהקבוצה כהרגלי והתקדמתי לבדי לפני המדריכים.
הצורך לברוח לכולם הוא כדי לא להרגיש שאני שפוט של המדריכים, זו הדרך שלי להביע את העצמאות שלי בכל מחיר ובמגוון מצבים בחיי היום יום שלי, זו הדרך שלי להוריד למינימום את תחושת התלות בסביבה.

בכניסה לאולם ניגש אלי בחור והתחיל עם החקירות  הקבועות שלמדתי להכיר מאנשים שניגשים אלי לעתים קרובות ברחוב:
האם אתה בסדר?
למה הרגליים והידיים שלך קשורות?
איך כיסא הגלגלים נוסע בכוחות עצמו? 
מה הם הכפתורים הצבעוניים שנמצאים בכיסא מאחורי הראש שלך?

במהלך השנים ניסחתי לעצמי תשובות סדורות לשאלות הבנאליות האלה.
כן, אני בסדר, בדיוק כמוך, למרות שאני נראה לך כמו אסיר בכיסא הגלגלים הזה.
הידיים והרגליים קשורות כי אין לי עליהם שליטה מוטורית ואני יכול בלי כוונה להעיף לך כאפה :)
ולגבי כיסא הגלגלים והכפתורים הצבעוניים, הראש הוא האיבר היחיד שמתפקד אצלי בגוף והוא מחפה על כל יתר האיברים.
כך ,באמצעות תנועות הראש והלחיצות על הכפתורים שנמצאים מאחור, אני מסיע את כיסא הגלגלים שלי.

ובכן, אלו הם התשובות הקבועות שאני בדרך כלל משיב לשואלים. אך הפעם לא עשיתי זאת.
הדיבור שלי מאוד איטי, ובגלל שהתור לאולם היה עמוס, הייתי בלחץ מהכניסה אל הסרט ובחרתי להתעלם.

לסרט קראו 'מחילה' והוא הביא את סיפורו של עבריין שמשתחרר מהכלא ואת הקושי שהוא חווה מול משפחתו וסביבתו הקרובה שלא מכבדת אותו ואף מתביישת בו, למרות כל נסיונותיו לחזור אל הדרך הישרה. 

במהלך הצפייה בסרט יכולתי לראות את המחשבות שצפו בראשו, חשתי הזדהות גדולה עם ההתמודדות שלו מול הסביבה שלא מוכנה לקבל את הנסיונות שלו להתחבר חזרה ליקום.
התחושות האלה מוכרות לי מאוד, במיוחד בתקופה הנוכחית של חיי המשתנית מקצה לקצה.
בימים אלו אני מחליף סטטוס.  אחרי עשרים ושמונה שנים שהייתי תחת אחריותם של משפחת אומנה ומס' מוסדות שדאגו לי החל מהדברים הכי קטנים ועד לדברים המשמעותיים ביותר בחיי, החלטתי שאני בשל לחיים עצמאיים ולאחר תהליך בירוקרטי ארוך מול משרד השיכון התבשרתי לאחרונה שאני זכאי לדירה פרטית משלי, אליה אעבור בעוד חודש בערך.

המעבר הצפוי לחיים עצמאיים לגמרי מעודד אותי בתקופה הזאת לתרגל את היכולות שלי אליהם לא הייתי מודע בעבר.
כך לדוגמה בחרתי ללכת לביטוח לאומי בכוחות עצמי ללא שום ליווי, הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם האתגר הזה אך במקביל הייתי מלא חששות. לצערי נתקלתי בפקידה חסרת טקט בסיסי, היא לא רצתה להסתכל עלי בזמן שדיברתי אליה, היא לא ניסתה  אפילו להקשיב לי אלא מיד קראה למאבטח וביקשה ממנו שיתרגם לה את דבריי כאילו הייתי תייר סיני שלא מדבר עברית. כמובן שהמאבטח הצליח להבין אותי במדויק. החוויה הזו הרתיחה אותי מבפנים, הרגשתי שלא משנה כמה אני מתקדם ומתפתח, החברה חסרת סבלנות ואינה מוכנה לקבל אותי. בדיוק כמו הדמות הראשית שבסרט.

מתוך מחשבות שצפו בראשי נזכרתי בשאלות של אותו בחור שניגש אלי לפני הסרט ובהתעלמות שלי כלפיו. פתאום הבנתי שגם לי קורים מקרים בהם אני חסר סבלנות לזולת, ובעצם את אותם הדברים שאני מצפה לקבל מן הסביבה, אני בעצמי לא תמיד מקיים.
ההבנה הזו הציפה אותי בתחושת אשמה וקיבלתי על עצמי שאשתדל לגלות סבלנות ואכפתיות ככל האפשר.

אחרי הסרט שמחתי לראות שהבחור עושה את דרכו לכיווני, הוא ניגש אלי שוב כמובן שהתייחסתי אליו אחרת לגמרי. דיברנו במשך דקות ארוכות ועניתי על כל שאלותיו, ראיתי שהוא מאוד מזדהה איתי והרגשתי שמסתתר מאחורי זה סיפור.
התחושות שלי התגלו כנכונות.
כעבור מס' דקות הוא שיתף אותי שיש לו אח שסובל משיתוק CP וגם הוא מתנייד בכיסא גלגלים.

המפגש ביננו עורר אצלי את הנקודה שתמיד בערה בתוכי. תמיד צריך להתייחס לזולת בסבלנות ולא למהר לשפוט אותו
כי מאחורי כל אדם נמצא סיפור חיים שלם.

אשמח לשמוע תגובותיכם, כאן!

רוצים לקבל עדכונים על תכנים חדשים ממני בווצאפ? הירשמו כאן ואוסיף אתכם לרשימת התפוצה!