בלוג: שיחת חרשים. קפריסין 4

ביום האחרון של הטיול רצינו להספיק כמה שיותר, אז ארזנו ציוד לכל היום מתוך ידיעה שלא נחזור לדירה. נסענו לעיר פאפוס, מרחק של כשעה וחצי נסיעה מאיפה שאנחנו ישנו. הגענו למרינה שעגנו בה מאות סירות מכל רחבי העולם ושכרנו סירת מנוע לשעתיים, כשמנהל המרינה הרים אותי בעצמו אל תוך הסירה. לקח המון זמן , אבל בסוף מצאנו את התנוחה המתאימה עבורי למהלך השיט הארוך. אחד העובדים לימד את שלומי את הבסיס לניווט הסירה ויצאנו לדרך.

איך שיצאנו מהמעגן שלומי לא התלבט לרגע, לחץ על הגז וטסנו אל תוך הים הפתוח. המהירות והרוח היו מטורפות לגמרי והאבוב שהיה על הסירה  עף  לי ישר לפרצוף. צעקתי לשלומי שיוריד קצב לפני שאני נעלם להם.  המשכנו ברוגע יחסי, אבל פתאום הרגשתי בחילה נוראית ואמרתי להם שאני חש ברע, אחרי התלבטות החלטתי לחזור לחוף ושהם ימשיכו בלעדיי, כי חבל לבזבז את הזמן הנותר.

הם הורידו אותי ואותו מנהל מרינה הצמיד לי שתי בחורים צעירים עד שחבריי יחזרו. שלומי אמר להם שקר לי והם לקחו אותי לשבת בשמש. אם בעברית אנשים מתקשים להבין אותי, אז עם אנגלית שאותה אני בקושי מבין על אחת כמה וכמה. ישבנו בפינה שקטה, אחד מהם לימיני והשני משמאלי. החשש שלי התממש והם התחילו לשאול, מה שמי וכדומה. היה להם קשה להבין אותי, אבל עם הרבה עקשנות מצדי וגם מצדם הצלחנו לתקשר, בעזרת מילים ספורות ובעיקר הבעות פנים. הם הציעו לעשות סיבוב בסביבה וככל שהמשכנו ללכת הרגשתי איתם חיבור שהוא מעבר למילים. תרגמתי את המוטו שלי ואמרתי להם ש"איט איז אול אין דה הד". התמלאתי בתחושות טובות, קשה להאמין שלפני מספר לא רב של שנים לא יכולתי לדבר עם זרים ופתאום אני מצליח להסתדר כך לבד בארץ זרה. לקח לי לפחות עשר דקות להסביר להם שאני אשמח להצטלם איתם, בזמן הזה שלומי ואריאל חזרו ואמרו שהם רואים שאני מסתדר מצוין. שני הבחורים שאירחו לי חברה נפרדו לשלום ואז גם אריאל ושלומי הלכו, כאילו שכחו אותי. כעבור דקה הם חזרו ואמרו לי שפעם הבאה אני טס לבד.

חזרנו לדירה מאוחר מאוד באותו הלילה ואכלנו כבד על האש, מכיוון שהטיסה היתה בתשע בבוקר נשארנו ערים וארזנו מחדש את הציוד. נשארה רק שעה לישון לפני שהיינו חייבים לזוז. התנדבתי להיות המשכים ובחמש התחלתי להתפתל עד שפגעתי באריאל עם בעיטה חזקה שהקימה אותו בבהלה. החזרנו את הרכב השכור ועשינו צ'ק אין, באיחור רב. כשנכנסנו לטרמינל הנוסעים שמעתי את הכריזה קוראת  במבטא קפריסאי ובאופן דחוף ל "מזרחי דניאל, מזרחי דניאל..". למרות הקריאות הספקנו לעשות קניות זריזות בדיוטי פרי ולהספיק את הטיסה. כשעלינו הסתכלתי סביב ונדמה היה שהמטוס הוא קו 400 לבני ברק. המטוס המריא מעלה ואני חשתי הכרת הטוב גדולה לכל אלו שעזרו לי להגשים את הנסיעה שכל כך הייתי זקוק לה.

אשמח לשמוע תגובותיכם, כאן!

רוצים לקבל עדכונים על תכנים חדשים ממני בווצאפ? הירשמו כאן ואוסיף אתכם לרשימת התפוצה!