בלוג: הוא הסביר ,שפה תהיה קבורתי.קפריסין2

למחרת אחרי בוקר רגוע נסענו לחוף הים שהיה במרחק חמש דקות נסיעה מהדירה בה ישנו והחלטנו לשכור סירת פדלים. בעל הבית התלהב ונתן לנו הנחה וריפד את הדפנות כדי שיהיה לי נוח לשכב בקצה הסירה. בזמן השיט כפות הרגליים שלי נגעו במים הקרים, החברים דיוושו במרץ ומדי פעם זרקו מבט לאחור לראות שאני עדיין איתם. רוח קרה נשבה ועצמתי את העיניים. הרגשתי שהגוף שלי רפוי לחלוטין ונזכרתי בשיט קיאקים שעשיתי בגיל שש עשרה בירדן עם ארגון "מתן." רציתי לרדת  אל תוך המים, אבל המתנדב חשש שאנחנו עלולים להיסחף בזרם, אלא שלקראת סוף המסלול הסירה התהפכה מעצמה. המתנדב נלחץ וקפץ להרים אותי, אמרתי לו "אתה רואה מה זה, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים".  המתנדב  נשאר לשמור עליי  במים והשני נאבק כמה דקות עד שהצליח להפוך את הסירה בחזרה.

חזרנו לחוף , אריאל הלך לשלם לבעל הסירה ואני ושלומי השתרענו על החול הלבן. הרגשתי צורך לפרוק אנרגיות והתחלתי להתגלגל בחול, הסתכלתי על שלומי וראיתי שהוא חופר בור ענק. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא הסביר ,שפה תהיה קבורתי. וכך הוא החל לכסות אותי בחול. הרגשתי את הכובד והעוצמה של חול הים, כאילו אני בתוך מלט רך, רק ראשי נותר בחוץ. אריאל קרא לשלומי ונשארתי שם לבדי מכוסה במשך כמה דקות. בדיוק באותו הזמן ובין רגע היום השמשי נהפך למעונן, ונהיה קר בתוך הקבר הזמני שלי.  כשהם חזרו אמרתי להם שהגיע הזמן להתקפל חזרה, אלא שפה התחילו הבעיות. הם סחבו אותי למלתחה בידיים ורחצו תוך כדי נשיאת גופי. רעידות הקור רק החמירו  והנשימה ודופק שלי היו מהירים. הם העבירו אותי לרכב, הלבישו אותי והדליקו את החימום על עוצמה מקסימלית. לא יכולתי לדבר מרוב כפור והם נלחצו. ניסיתי להרגיע אותם שאני רק צריך כמה דקות והכל יהיה בסדר ובאמת כעבור זמן כך היה. אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת ביותר בתוך הרכב ונסענו לדירה למקלחת רצינית יותר וארוחת לילה מפנקת בחסות שף שלומי...

 לחלק הקודם

המשך יבוא............

אשמח לשמוע תגובותיכם, כאן!

רוצים לקבל עדכונים על תכנים חדשים ממני בווצאפ? הירשמו כאן ואוסיף אתכם לרשימת התפוצה!