בלוג: ארבע מחנות, ארבע חתונות -1

כשהייתי בן שבע נסעתי למחנה הקיץ של קו לחיים. אני זוכר  שאכלתי צהריים עם המלווה שלי בחדר האוכל ופתאום הצטרפו לשולחן שלנו חניכה ומתנדבת. בגלל השיתוק שלה אותה חניכה לא הצליחה להחזיק את הראש זקוף וכל כמה זמן הראש שלה היה נשמט הצידה בצורה מבהילה. הסתכלתי עליה וריחמתי קצת, אבל ברכי (החניכה) והמדריכה שלה רק צחקו מכל העניין. ראינו שיש לשתיהן רוח טובה וגם קצת פרועה והתחברנו איתן מיד. אני וברכי עשינו מרוצי כיסאות וכל יום ברחנו והתחבאנו למתנדבים. פעם אחת כשברחנו נפל לה הראש ולא ידעתי מה לעשות. אחרי כמה דקות עברו שם מדריכים, הם הרימו לה את הראש  ולפני שנתפסנו שוב ברחנו. למרות שהיינו ילדים קטנים החיבור בינינו היה עמוק, אני חושב שזאת היתה אולי הפעם הראשונה שהיה לי עם מי לדבר על הנכות בצורה כנה. היא אמרה שכל הילדים בשכונה החרדית  שלה בירושלים מתלחשים מאחורי הגב שלה ותמיד מסתכלים עליה כאילו היא חייזר. אמרתי לה שזאת גם התחושה שלי וסיכמנו שפעם הבאה נתחיל לדרוש תשלום, כל דקה של הסתכלות חמש שקל. מה אני אעשה כבר אז חשבתי ביזנס.

באחד הערבים האחרונים של המחנה דיברנו בינינו והחלטנו לשדך את ה"חניכים" שלנו. אמרנו שהחלטנו שהם מתאימים ושהם צריכים להתחתן, מה שבאמת קרה כעבור חצי שנה.

 וככה, פעם בשנה במחנה הקיץ ברכי ואני היינו מתפרעים ומשגעים את המתנדבים החדשים שלנו. למה חדשים? כי במשך ארבע שנים רצופות שידכנו את המתנדבים שלנו ותאמינו או לא היו לנו מאה אחוזי הצלחה: ארבע מחנות, ארבע חתונות. רצינו להיפגש גם אחרי המחנה, אבל המשפחות של שנינו אמרו שזה לא ראוי ולא צנוע. רק במחנות ובחתונת יצא לנו להתראות.

בגיל אחד עשרה עזבתי את קו לחיים משום שהמשפחה שלי לא רצתה שאהיה בסביבה מעורבת. ומאז לא ראיתי את ברכי...

 

המשך יבוא.....

אשמח לשמוע תגובותיכם, כאן!

רוצים לקבל עדכונים על תכנים חדשים ממני בווצאפ? הירשמו כאן ואוסיף אתכם לרשימת התפוצה!