בלוג

21/11/2019

כנף ציפור על עץ

משהו אחר מדבר בתור ענף.

אור מסנוור,

הרוח נושפת על גבי,

הים סוער ולא רוצה לספר.

האיש שותק עם קול צורח ובורח מעבר לגלים המלוחים

עין אחת מביטה אחורה

עין אחת מביטה קדימה

והלב מתלהב

עד שהוא מתעייף.

המוח עורג אל המזח

למנוחה מן הסערות.

 

 

המשך קריאה
31/10/2019

אתמול נסעתי עם כל חברי הקבוצה של ההוסטל לסרט, בכניסה לאולם חמקתי מהקבוצה כהרגלי והתקדמתי לבדי לפני המדריכים.
הצורך לברוח לכולם הוא כדי לא להרגיש שאני שפוט של המדריכים, זו הדרך שלי להביע את העצמאות שלי בכל מחיר ובמגוון מצבים בחיי היום יום שלי, זו הדרך שלי להוריד למינימום את תחושת התלות בסביבה.

בכניסה לאולם ניגש אלי בחור והתחיל עם החקירות  הקבועות שלמדתי להכיר מאנשים שניגשים אלי לעתים קרובות ברחוב:
האם אתה בסדר?
למה הרגליים והידיים שלך קשורות?
איך כיסא הגלגלים נוסע בכוחות עצמו? 
מה הם הכפתורים הצבעוניים שנמצאים בכיסא מאחורי הראש שלך?

במהלך השנים ניסחתי לעצמי תשובות סדורות לשאלות הבנאליות האלה.
כן, אני בסדר, בדיוק כמוך, למרות שאני נראה לך כמו אסיר בכיסא הגלגלים הזה.
הידיים והרגליים קשורות כי אין לי עליהם שליטה מוטורית ואני יכול בלי כוונה להעיף לך כאפה :)
ולגבי כיסא הגלגלים והכפתורים הצבעוניים, הראש הוא האיבר היחיד שמתפקד אצלי בגוף והוא מחפה על כל יתר האיברים.
כך ,באמצעות תנועות הראש והלחיצות על הכפתורים שנמצאים מאחור, אני מסיע את כיסא הגלגלים שלי.

ובכן, אלו הם התשובות הקבועות שאני בדרך כלל משיב לשואלים. אך הפעם לא עשיתי זאת.
הדיבור שלי מאוד איטי, ובגלל שהתור לאולם היה עמוס, הייתי בלחץ מהכניסה אל הסרט ובחרתי להתעלם.

לסרט קראו 'מחילה' והוא הביא את סיפורו של עבריין שמשתחרר מהכלא ואת הקושי שהוא חווה מול משפחתו וסביבתו הקרובה שלא מכבדת אותו ואף מתביישת בו, למרות כל נסיונותיו לחזור אל הדרך הישרה. 

במהלך הצפייה בסרט יכולתי לראות את המחשבות שצפו בראשו, חשתי הזדהות גדולה עם ההתמודדות שלו מול הסביבה שלא מוכנה לקבל את הנסיונות שלו להתחבר חזרה ליקום.
התחושות האלה מוכרות לי מאוד, במיוחד בתקופה הנוכחית של חיי המשתנית מקצה לקצה.
בימים אלו אני מחליף סטטוס.  אחרי עשרים ושמונה שנים שהייתי תחת אחריותם של משפחת אומנה ומס' מוסדות שדאגו לי החל מהדברים הכי קטנים ועד לדברים המשמעותיים ביותר בחיי, החלטתי שאני בשל לחיים עצמאיים ולאחר תהליך בירוקרטי ארוך מול משרד השיכון התבשרתי לאחרונה שאני זכאי לדירה פרטית משלי, אליה אעבור בעוד חודש בערך.

המעבר הצפוי לחיים עצמאיים לגמרי מעודד אותי בתקופה הזאת לתרגל את היכולות שלי אליהם לא הייתי מודע בעבר.
כך לדוגמה בחרתי ללכת לביטוח לאומי בכוחות עצמי ללא שום ליווי, הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם האתגר הזה אך במקביל הייתי מלא חששות. לצערי נתקלתי בפקידה חסרת טקט בסיסי, היא לא רצתה להסתכל עלי בזמן שדיברתי אליה, היא לא ניסתה  אפילו להקשיב לי אלא מיד קראה למאבטח וביקשה ממנו שיתרגם לה את דבריי כאילו הייתי תייר סיני שלא מדבר עברית. כמובן שהמאבטח הצליח להבין אותי במדויק. החוויה הזו הרתיחה אותי מבפנים, הרגשתי שלא משנה כמה אני מתקדם ומתפתח, החברה חסרת סבלנות ואינה מוכנה לקבל אותי. בדיוק כמו הדמות הראשית שבסרט.

מתוך מחשבות שצפו בראשי נזכרתי בשאלות של אותו בחור שניגש אלי לפני הסרט ובהתעלמות שלי כלפיו. פתאום הבנתי שגם לי קורים מקרים בהם אני חסר סבלנות לזולת, ובעצם את אותם הדברים שאני מצפה לקבל מן הסביבה, אני בעצמי לא תמיד מקיים.
ההבנה הזו הציפה אותי בתחושת אשמה וקיבלתי על עצמי שאשתדל לגלות סבלנות ואכפתיות ככל האפשר.

אחרי הסרט שמחתי לראות שהבחור עושה את דרכו לכיווני, הוא ניגש אלי שוב כמובן שהתייחסתי אליו אחרת לגמרי. דיברנו במשך דקות ארוכות ועניתי על כל שאלותיו, ראיתי שהוא מאוד מזדהה איתי והרגשתי שמסתתר מאחורי זה סיפור.
התחושות שלי התגלו כנכונות.
כעבור מס' דקות הוא שיתף אותי שיש לו אח שסובל משיתוק CP וגם הוא מתנייד בכיסא גלגלים.

המפגש ביננו עורר אצלי את הנקודה שתמיד בערה בתוכי. תמיד צריך להתייחס לזולת בסבלנות ולא למהר לשפוט אותו
כי מאחורי כל אדם נמצא סיפור חיים שלם.

המשך קריאה
09/09/2019

בס"ד

אני פוסע לעוד מדרגה

שאתה נותן לי בחיי

המדרגות הקודמות היו לי בית ספר

ותוצאות למבחנים

 

המבחנים, היו מאתגרים

אבל לא הסתכלתי אחורה

אלא לתוך עיני הספר

 

האותיות היו קצת לא ברורות

נלחמתי אפילו התעקשתי

להבין את המשפטים

אפילו מעט, אפילו טיפה מהם

 

אבל ברגע של  נפילת עלה ירוק

לתוך הספר

התחלתי להבין את המשמעות של המבחן

לאורך כל המדרגה...

 

עכשיו זה לא שיר

לא, אני אומר לך

זה לא שיר

זה סיפור  של 365 ימים שלמים .

 

במשך השנה העברת אותי

הרבה אתגרים

הראשון היה הבריאות

עזרת לי  לחפש דרכים

ולחקור אחר פתרונות לשיפור המצב,

במלחמה כנגד היצר הנמצא בשרירים שלא מוכנים לעצור מלהילחם

היצר לא מרפה ממני

במשך חודשים ארוכים הלכתי לאינסוף רופאים

בחורף לא נכנעתי לקור שניסה להשתלט על רוחי

אני זוכר בלילות הארוכים שדיברנו יחד על חידוש כוחות

ביקשתי ממך שתעזור לי להגיע למענה

לשרירים שרוצים אליך .

 

תוך כדי הימים האלה הרגשתי ממך דחיפה

לשאוף להתקדם בשליחות שנתת לי בחיי

השליחות להתקדם, לא לוותר לגוף האילם

תמיד עיני מביטות לאופק הרחוק

לאופק של חיים עצמאיים

 

דחפת אותי לפני תשעה חודשים

להגיש בקשה לדירה משותפת של שנינו

בערב אחד הלכתי עם חבר להגיש את הבקשה

האמת, היתה לי מחשבה שזה לא יקרה כל כך מהר

רק בעוד שנה, או שנה וחצי.

אבל אתה הפכת לי את כל הזווית של הראייה והנה זה קרה

שני האתגרים שהיו נראים לי כל כך מסובכים

נפתרו במכה אחת.

 

לפני חודשיים נתת לי מענה דרך רופאה בכירה

שנתנה לי תשובה ברורה,

את הפתרון לנצח במלחמה שנמשכת כבר 27 שנים

שמגיעה לסיומה בעזרתך כמובן .

הרופאה אמרה לי את האמת, לא כמו שהרופאים האחרים

שנתנו לי כל מיני סממנים ושלחו אותי לרופאים שחושבים את עצמם מלאכים .

 

לאחר הביקור אצלה היה לי כל מיני ספקות אם ללכת עם הניתוח שהציעה

או להישאר עם המלחמה ששוררת בגופי.  

בלילה דיברתי איתך והתחננתי שתתן לי תשובה ברורה 

האם ללכת עם הניתוח המסובך או להישאר כמו שאני .

לאחר מכן הרגשתי כוחות חדשים  שלא היו לי אף פעם

הרגשתי שפתחת לפניי מסלול חדש ...

אבל לא ידעתי בברור מה המסלול

 

ימים לאחר מכן התייעצתי עם רבנים ועם מומחים 

והחלטתי ללכת עם המתנה החדשה שקיבלתי,

אבל לא חלמתי שזה יקרה שבוע לאחר ההחלטה על הטיפול הרפואי.

לאחר שבוע מההחלטה על הטיפול הרפואי קיבלתי ממך מתנה נוספת

מתנה שחלמתי עליה אבל לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר ובאותה תקופה

 

בוקר אחד קיבלתי טלפון, נתנו לי אישור לדירה משלנו.

תוך חצי שנה אני אכנס לגור בבית שנתת לי ואתחיל בחיים עצמאיים לגמרי...

הכל נחת בבת אחת 

 

כל הדמעות, כל התפילות שביקשתי ממך בלילות

לקחת אותם והחזרת לי פירות טריים ומתוקים .

ועכשיו אני צריך גם את עזרתך לקלף את הקליפות מהפירות ולהמשיך יד ביד ...

עם כל התולעים שנמצאים בקליפות ,

שהתולעים האלה הן אומרות לי "אולי שאתה אוכל את שני הפירות האלה, אולי לא תצליח איתם",

ורק אני מסתכל, מנסה להתבונן בחריץ שמוביל לגרעין של הפרי

אבל אני יודע ומבין שהכול, כל הטשטוש של המבחן, זה רק  ניסיונות של הצלחה ואתה מוביל אותי .

 

יצרת אותי כמו שאתה רוצה, עם כל האתגרים שמדי פעם מנצחים. וכשהם מנצחים אני פותח את פי אליך, בוראי, ריבונו של עולם.

אתה אבא שלי,

אתה אמא שלי,

אתה הרופא שלי,

אתה הכל בשבילי.

כבר עשרים ושבע שנים אתה הולך איתי בכל רגע ורגע, בכל מצב ומצב,

ולא משנה אם אני קצת נופל וחוטא – אתה תמיד לצידי, אבא שלי...

 

תודה לך על כל פרט הכי קטן.

תודה לך שאני בריא, ולא במצב יותר גרוע,

ואני נושם בכוחותיך ואוכל דרך הפה.

אבא,

תודה על החברים שנתת לי.

תודה על הגוף האילם שלי שהוא שלך.

 

רק אבא, בבקשה, תן לי להמשיך בשליחות של חיי, שנתת לי

מתוך שמחת חיים אמיתית, מתוך אמונה וביטחון בך, ומתוך הערכה עצמית

שאוכל לגלות יותר בכוחות שנתת בי ולממש אותם.

תיתן לי במדרגה הבאה להרגיש אותך צמוד אליי שאוכל לנצח איתך בכל אתגר ואתגר!

ותן כבר לבניך האהובים את הגאולה השלמה והנצחית, כי כוחותינו כבר נגמרים.

 

בבקשה, ברחמיך הרבים, קח את המכתב הזה, מכתב סיכום קטן של עשרים ושבע שנים של מלא עוצמה פנימית.

 

בנך האהוב,

דניאל מזרחי

https://www.hakolbarosh.co.il/

המשך קריאה
12/08/2019

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים כשאני עולה לאוטובוס לבד או אלה שאומרים לי "כל הכבוד" בקול פוצי-מוצי אחרי שאני מברך על אוכל, שלא לדבר על זה שהם בכלל שוכחים לענות אמן. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים לא מדובר רק בזרים, ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת לא לוקחים אותי מספיק ברצינות. התחושה הזו עולה אצלי בעיקר בכל הקשור לזוגיות.

כשהתחלתי לבדוק את האפשרויות השונות למציאת זיווג פניתי לעמותת ענב"ר ושם נפגשתי עם שדכנית. מהר מאוד היא הגיעה למסקנה שהיא לא תוכל לעזור לי משום שהיא מעולם לא פגשה מישהי במצב דומה לשלי, כלומר נכות פיזית עם בריאות שכלית מלאה. לא הבנתי למה היא חשבה שאני יכול לצאת רק עם נכות, אבל כן הבנתי שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין. התנחמתי בזה שהיא הזמינה אותי להעביר הרצאה. "אתה חתיכת פרויקט " אמר לי שדכן אחר והתחלתי להבין מה זה קשה כקריאת ים סוף.

 כי המטרה שלי היא לא להתחתן ולהראות איך הצלחתי להתגבר על עוד אתגר. אני רוצה להקים בית עם מישהי שאוכל להתחבר אליה נפשית ולא להישאר לבד כל החיים. אני מרגיש בשל מתמיד דווקא בגלל היציאה שלי לחיים ומציאת המקום שלי בעולם, לא רק במובן הפיזי (בשעה טובה אני עובר לדירה משלי) אלא גם רוחנית. 

למרות כל האתגרים איתם אני מתמודד מדי יום מעולם לא הרגשתי שאני נותר מאחור, אבל בתקופה האחרונה התחושה הזאת מודגשת בכל הקשור לזוגיות. כמה מחבריי הקרובים ביותר התארסו והתחתנו בחודשים האחרונים ואני נמצא בסערה של רגשות מעורבים. מצד אחד אני כל כך שמח בשבילם והם חברי אמת שאין מילים לתאר כמה הם היו שם בשבילי, אך מצד שני זה רק מדגיש כמה הדבר בוער בי ולצערי כרגע בלי שום כיוון או מושג כיצד לפעול. אמנם הייתי ילד קטן באותם מחנות של "קו לחיים", אבל אני זוכר תחושה דומה כשהמדריכים שלנו התחתנו מעל ראשינו. 

לקראת ט"ו באב הבא עלינו לטובה אני מאחל לכולנו שבעזרת השם נמצא כולנו זיווג הגון ושנדע להאמין שהכל אפשרי ולשמוח תמיד גם בזמן התהליך.

לפרק הקודם

המשך קריאה
02/08/2019

באותה שנה משפחת האומנה שלי גם העבירה אותי מבית הספר "און" החילוני שבו למדו בעלי מוגבלות עם רמה שכלית גבוה לבית ספר "נווה צבי" החרדי שבו הרמה הקוגניטיבית נמוכה יותר. הם התייעצו עם רב לגבי העניין והוא פסק להם שהצניעות חשובה מרמת בית הספר. את עשר השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי וחוץ מהמורים כמעט ולא היה לי עם מי לדבר. השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין כי הם הבינו שזה לא המקום בשבילי ושאני תקוע שם. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה אחרת מאשר מה שמייצגת המשפחה ולכן קיבלתי את העניין בשתיקה.

רק כעבור שנים רבות, בגיל 24 כשעזבתי את המשפחה בלוד ועברתי להוסטל במגדל העמק התחלתי להבין שהדרך שלי צריכה להיות שונה. משפחת האומנה עשתה בשבילי דברים רבים ולעולם אהיה אסיר תודה להם, אבל מרוב רצון לגונן עליי ואמונה שהדרך שלהם היא הנכונה נותרתי חסום מבפנים. המסקנה שבסופו של דבר כל אדם צריך לצאת לדרך ולמצוא את הנתיב העצמאי שלו הגיעה אצלי דווקא מתוך משבר גדול מאוד.

במוסד בו שהיתי כחצי שנה היו כשלושים דיירים והמקום התנהל כמו בית חרושת לנכים. גם פה הרמה הקוגניטיבית אצל רוב הדיירים היתה נמוכה וגם לכאן הגעתי משום שהמקום הוא חלק מרשת כולל חב"ד. בפועל חוץ אוכל "מלובאוויטש" לא היה שם שום סממן דתי. הייתי רחוק מכל מי שהכרתי ובפעם הראשונה בחיי הייתי לבד.

ההשכמה התחילה כל בוקר בחמש וחצי, ואני זוכר שאף פעם לא הצלחתי בלילות כי החבר  החדר שלי ראה טלוויזיה בקול רם. אחרי ארוחת הבוקר ושחרית הייתי מסתגר בחדר וחוץ מארוחות לא הייתי יוצא עד לשעות הערב כשאז הייתי יוצא משם בלי אישור ומסתובב ברחוב של ההוסטל. היתה שם גינה שבה התבודדתי וניסיתי להתעודד, אבל לפעמים פשוט מצאתי את עצמי בוכה. תחושה קשה שעולמי נחרב והדמעות סחררה את הנפש הכלואה בגוף ומסגרת שלא הכרתי. רק רציתי לחזור למשפחה בלוד ולא עניין אותי הקושי שחוויתי שם.

ידעתי שאם אני נשאר שם במגדל העמק זה הסוף שלי וכבר לא אצליח לצאת המצב הנפשי הקשה. אני לא אלאה בכל המאבק שניהלתי לבדי כדי למצוא דיור מתאים וראוי, אבל בסופו של דבר הגעתי לירושלים ולא אגזים אם אומר שנולדתי מחדש.

לאט לאט הכרתי את עצמי והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מעקיבא פורת מנהל הדירה והמדריכים שסמכו עליי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שלקח לי שנה לפחות רק להכיר בפנימיות המודחקת שלי ולהתחיל לתפוש את יכולותיי האמתיות, כי עד אז לא עודדו אותי לחקור ולהכיר...

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט וילדותי בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים ואומרים "כל הכבוד" כשאני עולה לאוטובוס או סתם מדבר. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת מסתכלים עליי כך.

התחושה הזאת עולה בעיקר בכל הקשור לזוגיות. פתאום אנשים שמתפעלים מהעשייה שלי לא מבינים אך אני מעז או מפנטז על חיים זוגיים, בעצם נראה שגם

 

בזכות האמון בפיזיות ןוההתנהלות העצמאית גם המחשבה וההקפה קיבלו את האומץ לחפש, כי מאז מתמיד הרגשתי חנוק ולא במקום שלי ועכשיו סופסוף אני יכול לצאת לדרך משלי.

ואני יכול לבחור מי אני ומה אני וגם לקבל את האומץ לא להתחשב במה שהסביבה אומרת כי זה אחד החסמים הגדולים.

 

המשך יבוא......

לפרק הקודם

המשך קריאה
02/08/2019

באותה שנה משפחת האומנה שלי גם העבירה אותי מבית הספר "און" החילוני שבו למדו בעלי מוגבלות עם רמה שכלית גבוה לבית ספר "נווה צבי" החרדי שבו הרמה הקוגניטיבית נמוכה יותר. הם התייעצו עם רב לגבי העניין והוא פסק להם שהצניעות חשובה מרמת בית הספר. את עשר השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי וחוץ מהמורים כמעט ולא היה לי עם מי לדבר. השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין כי הם הבינו שזה לא המקום בשבילי ושאני תקוע שם. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה אחרת מאשר מה שמייצגת המשפחה ולכן קיבלתי את העניין בשתיקה.

רק כעבור שנים רבות, בגיל 24 כשעזבתי את המשפחה בלוד ועברתי להוסטל במגדל העמק התחלתי להבין שהדרך שלי צריכה להיות שונה. משפחת האומנה עשתה בשבילי דברים רבים ולעולם אהיה אסיר תודה להם, אבל מרוב רצון לגונן עליי ואמונה שהדרך שלהם היא הנכונה נותרתי חסום מבפנים. המסקנה שבסופו של דבר כל אדם צריך לצאת לדרך ולמצוא את הנתיב העצמאי שלו הגיעה אצלי דווקא מתוך משבר גדול מאוד.

במוסד בו שהיתי כחצי שנה היו כשלושים דיירים והמקום התנהל כמו בית חרושת לנכים. גם פה הרמה הקוגניטיבית אצל רוב הדיירים היתה נמוכה וגם לכאן הגעתי משום שהמקום הוא חלק מרשת כולל חב"ד. בפועל חוץ אוכל "מלובאוויטש" לא היה שם שום סממן דתי. הייתי רחוק מכל מי שהכרתי ובפעם הראשונה בחיי הייתי לבד.

ההשכמה התחילה כל בוקר בחמש וחצי, ואני זוכר שאף פעם לא הצלחתי בלילות כי החבר  החדר שלי ראה טלוויזיה בקול רם. אחרי ארוחת הבוקר ושחרית הייתי מסתגר בחדר וחוץ מארוחות לא הייתי יוצא עד לשעות הערב כשאז הייתי יוצא משם בלי אישור ומסתובב ברחוב של ההוסטל. היתה שם גינה שבה התבודדתי וניסיתי להתעודד, אבל לפעמים פשוט מצאתי את עצמי בוכה. תחושה קשה שעולמי נחרב והדמעות סחררה את הנפש הכלואה בגוף ומסגרת שלא הכרתי. רק רציתי לחזור למשפחה בלוד ולא עניין אותי הקושי שחוויתי שם.

ידעתי שאם אני נשאר שם במגדל העמק זה הסוף שלי וכבר לא אצליח לצאת המצב הנפשי הקשה. אני לא אלאה בכל המאבק שניהלתי לבדי כדי למצוא דיור מתאים וראוי, אבל בסופו של דבר הגעתי לירושלים ולא אגזים אם אומר שנולדתי מחדש.

לאט לאט הכרתי את עצמי והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מעקיבא פורת מנהל הדירה והמדריכים שסמכו עליי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שלקח לי שנה לפחות רק להכיר בפנימיות המודחקת שלי ולהתחיל לתפוש את יכולותיי האמתיות, כי עד אז לא עודדו אותי לחקור ולהכיר...

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט וילדותי בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים ואומרים "כל הכבוד" כשאני עולה לאוטובוס או סתם מדבר. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת מסתכלים עליי כך.

התחושה הזאת עולה בעיקר בכל הקשור לזוגיות. פתאום אנשים שמתפעלים מהעשייה שלי לא מבינים אך אני מעז או מפנטז על חיים זוגיים, בעצם נראה שגם

 

בזכות האמון בפיזיות ןוההתנהלות העצמאית גם המחשבה וההקפה קיבלו את האומץ לחפש, כי מאז מתמיד הרגשתי חנוק ולא במקום שלי ועכשיו סופסוף אני יכול לצאת לדרך משלי.

ואני יכול לבחור מי אני ומה אני וגם לקבל את האומץ לא להתחשב במה שהסביבה אומרת כי זה אחד החסמים הגדולים.

 

המשך יבוא......

לפרק הקודם

המשך קריאה
25/07/2019

כשהייתי בן שבע נסעתי למחנה הקיץ של קו לחיים. אני זוכר  שאכלתי צהריים עם המלווה שלי בחדר האוכל ופתאום הצטרפו לשולחן שלנו חניכה ומתנדבת. בגלל השיתוק שלה אותה חניכה לא הצליחה להחזיק את הראש זקוף וכל כמה זמן הראש שלה היה נשמט הצידה בצורה מבהילה. הסתכלתי עליה וריחמתי קצת, אבל ברכי (החניכה) והמדריכה שלה רק צחקו מכל העניין. ראינו שיש לשתיהן רוח טובה וגם קצת פרועה והתחברנו איתן מיד. אני וברכי עשינו מרוצי כיסאות וכל יום ברחנו והתחבאנו למתנדבים. פעם אחת כשברחנו נפל לה הראש ולא ידעתי מה לעשות. אחרי כמה דקות עברו שם מדריכים, הם הרימו לה את הראש  ולפני שנתפסנו שוב ברחנו. למרות שהיינו ילדים קטנים החיבור בינינו היה עמוק, אני חושב שזאת היתה אולי הפעם הראשונה שהיה לי עם מי לדבר על הנכות בצורה כנה. היא אמרה שכל הילדים בשכונה החרדית  שלה בירושלים מתלחשים מאחורי הגב שלה ותמיד מסתכלים עליה כאילו היא חייזר. אמרתי לה שזאת גם התחושה שלי וסיכמנו שפעם הבאה נתחיל לדרוש תשלום, כל דקה של הסתכלות חמש שקל. מה אני אעשה כבר אז חשבתי ביזנס.

באחד הערבים האחרונים של המחנה דיברנו בינינו והחלטנו לשדך את ה"חניכים" שלנו. אמרנו שהחלטנו שהם מתאימים ושהם צריכים להתחתן, מה שבאמת קרה כעבור חצי שנה.

 וככה, פעם בשנה במחנה הקיץ ברכי ואני היינו מתפרעים ומשגעים את המתנדבים החדשים שלנו. למה חדשים? כי במשך ארבע שנים רצופות שידכנו את המתנדבים שלנו ותאמינו או לא היו לנו מאה אחוזי הצלחה: ארבע מחנות, ארבע חתונות. רצינו להיפגש גם אחרי המחנה, אבל המשפחות של שנינו אמרו שזה לא ראוי ולא צנוע. רק במחנות ובחתונת יצא לנו להתראות.

בגיל אחד עשרה עזבתי את קו לחיים משום שהמשפחה שלי לא רצתה שאהיה בסביבה מעורבת. ומאז לא ראיתי את ברכי...

 

המשך יבוא.....

המשך קריאה
19/07/2019

בחדרי הישן היו ברווזים אדומים

שגעגעו אליי מהקירות.

יצאתי ישר אל תוך צעקות המולת כניסת המלכה

ניחוחות קציצות הדגים עלו באפי

הפמוטים הונחו על המגש הכסוף, שנעטף נייר כסף

להבות עלו והסתלסלו כמו פאות.

הנחת לא נמצאה

היו רק לחץ וחובות

שטפטפו בתוכי במשך שנים.

 

היד החלה להשתחרר לחופשי

וכבר ראיתי את האחרית.

חושך מילא את עיניי

הרגשתי את המלאך דוחף את ידי

עד שזו נכנעה והכתה את הנרות.

ריחות שמן זית, זעקות זעזוע ובעקבותיהם הסטירות.

רציתי לומר שזה המלאך,

אך קולי לא נשמע.

המשך קריאה
12/07/2019

הירח מעליי מחייך חיוך שקרי

נסעתי לכיוון הוואדי

ורציתי לברוח מכל מציאות של חיי

נורה אדומה דולקת בתוכי

אומרת די לשחק בשחור ולבן

כשהכנות נמצאת בצבעים.

 

הגמגום לא נעצר

ועד היום פחדתי לברר

הרי הנשמה חתמה בשמחה על העסקה

שלושים יום לפני שנכנסה לכלוב,

ולמרות כל הקושי גם זכיתי במתנות

שאחרים רק חולמים לקבל

אבל אני מוכרח לשאול:

אלוקים, למה בראת ככה?

 

אבא,

אני כמעט מתחרט ששאלתי

אבל בעצם אני קרוב אלייך

יותר מתמיד

 הייתי בתוך עולם

אם אני לא שואל אני בחסימה פנימית

שערות ארוכות על הסנטר

הגלימו מעבר לפסנתר אבל אני חש יותר

קרוב מתמיד...

המשך קריאה
01/07/2019

השומרים עצרו את הרכב והתחילו לסרוק אותו בחיפוש אחר כל דבר חד או אסור. אחרי שהם סיימו לעבור על המרכבה שלי הם סימנו לנו להיכנס ורק אחרי שהשער הראשון נסגר סופית פתחו לנו את השער הבא. הסתכלתי מסביב וראיתי חומות בטון גבוהות ומעליהן גדר תיל מחושמלת. הסוהרים דיברו איתי, אבל בקושי שמעתי מה הם אומרים, הלב שלי פשוט פעם בחוזקה ובפחד. נסעתי עם הכיסא בעקבות שתי סוהרים חסונים שפתחו בפניי עוד כמה שערים ונעלו אותם מיד עד שהגענו למתחם של האסירים.

 זאת לא היתה ההרצאה הראשונה שלי בבית סוהר ובכל זאת היה קשה במיוחד לראות את הנערים הצעירים הכלואים בכלא אופק.  רב הכלא הזהיר אותי שלא יהיה פשוט לקבל את תשומת הלב של האסירים, ואני מודה שבמשך כל זמן ההרצאה הייתי בהיכון לבלגאן ושהנערים יתחילו להתפרע. אבל למרבה הפלא הם ישבו מרותקים במשך ההרצאה כולה ובסיומה שאלו אותי את השאלות הרגילות על רגעי המשבר ושאלות טכניות אחרות. היה שם נער אחד עם כיפה על הראש שזרק לי משפט שאני לא שוכח, "אני ואתה דומים" הוא אמר לי "רק שאתה בכלוב של אריה ואני בכלוב של חתול."

כשהייתי ילד נסעתי עם קייטנת עזר מציון ליום כיף בגן החיות בחיפה. בעלי חיים אף פעם לא עניינו אותי במיוחד, אבל היה מצער לראות את החיות תחומות בשטחים קטנים כל כך. המשכתי לטייל עם המתנדב שליווה אותי עד שהגענו לכלוב של האריה. למלך החיות הבודד לא היו נתינים ואפילו לא חברה. הוא נראה מוזנח והרעמה שלו נפולה, מישהו לידנו אמר שזה ידוע שמסממים את האריה כדי להרגיע אותו. הוא הסתובב בתוך הכלוב עייף ויגע, שונה כל כך מהסרטים והתמונות של אריות שחיים בעולם הפתוח והחופשי. קבוצה של מבוגרים וילדים שלא היתה מרוצה מהאריה המיואש התחילה לדפוק על הזכוכית של הכלוב ולהתגרות בו. האריה התקרב לאט לאט, הרעמה שלו התחילה להתרומם והעיניים הכבויות שלו נדלקו בכעס. כשהגיע לקיר הזכוכית הוא שאג בקול גדול והתחיל לנסות ולטפס מעל החומה.

נזכרתי באותו אריה מגן החיות לפני כשנה, כשהתחלתי לנסות ולקחת אחריות מלאה על החיים שלי. התחלתי להתנהל באופן עצמאי מול הביטוח לאומי, הבנק וכל שאר הגורמים הבירוקרטים משום שאם אין אני לי מי לי. הצד המסובך של לקיחת האחריות האישית היה ניהול התיק הרפואי שלי ובמיוחד כשהמצב שלי החמיר. הספסטיות שלי גורמת לי לתנועות לא נשלטות ולכן כשאני יושב על כסא גלגלים אני תמיד קשור גם בידיים וגם ברגליים. מצד שני הטונוס שאתו אני נאבק מגיל קטן גורם לשרירי הידיים והרגליים להתקשות כמו קרשים, והמצב הזה מחמיר אפילו יותר בזמן שאני קשור. בקיצור, חתיכת סיפור. הרופאים מקופת החולים החלו לרשום לי כדורים שונים ומשונים שגרמו לי לתופעות לוואי קשות ולשלוח אותי ל"מומחים" של הקופה. תוך כדי ההליך הלכתי למרפאת כאב ונפגשתי עם רופא אמריקאי שעלה לארץ רק שנה לפני כן ובקושי ידע עברית. הוא העלה כל מיני אפשרויות ורשם לי הפניות לבדיקות רבות אצל רופאים אחרים. היינו בדרך החוצה כשהרופא אמר לי במבטא אמריקאי כבד "אתה ממש כמו אריה." רציתי להגיד לו שהאמת היא שאני מתחיל להרגיש יותר כמו שפן ניסיונות.

לצערי אני נאלץ להודות שהיומיום שלי נראה כמו מלחמה אחת מתמשכת. הרי אני גם האריה והגוף שלי הוא גם הסוהר שלא מאפשר לי לחיות בעולם באופן חופשי.

בשעה טובה נמצא לי פתרון אפשרי שאמור להקל עליי באופן משמעותי, אבל כמובן שגם הוא כרוך בסיכונים וחששות.  לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל אחרי הרבה התלבטויות והתייעצויות החלטתי שאני הולך על הטיפול הזה מהסיבה הברורה שמה שהופך אריה לאריה זה העובדה שהוא תמיד מנסה לצאת מהשבי.

 

המשך קריאה
25/06/2019

נאגרת תשוקה שלא העזתי לפניכן להכיר

מחכה למצוא את הצעד הבא

והחיים צוחקים עליי.

לפנות בוקר כותב ביומן חלומות אהבה

אין כאן מקום לרחמים

ואין כאן מקום לספקות.

מביט בנורת מטען כיסא הגלגלים

האור הכתום מעיד שחצי סוללה התמלאה.

ציוצי ציפורים מתחילים להישמע מבעד לחלון

עיניי נעצמות ואני לוחש לעצמי:

זה אפשרי, זה אפשרי...

המשך קריאה
19/06/2019

בשבת הקרובה אני מציין את יום פטירתה השישי של אמי הביולוגית. לא אכנס לכל סיפור ילדותי שעליו אני מפרט יותר במהלך ההרצאות שלי, אבל פטירתה הכניסה אותי לבלבול וסערת רגשות.  מצד אחד בקושי יצא לי להכיר אותה והיא היתה  איתי בקשר רק אחת לכמה חודשים, אבל מצד שני הרגשתי חמלה  עבור מי שהביאה אותי לעולם וסבלה כל חייה וטיפול בי היה הרבה מעבר ליכולתה. במשך זמן מה הייתי שקוע במחשבות, שאלתי את עצמי מה אני יכול לתרום לעילוי נשמתה? השאלה הזאת הובילה אותי לשאלה גדולה הרבה יותר והיא מה אני יכול להוסיף לעולם ומהי השליחות שלי בחיים?

התחלתי לכתוב חוברת השקפה על זווית הראיה כלפי הקשיים בחיי ומכאן הדברים התחילו להתגלגל. ההרצאות, השירים ודיסקים שהוצאתי עם זמרים חסידיים וראיונות החיזוק בתקשורת. השיתוק ממנו אני סובל מאפשר לי תפקוד מלא של הראש בלבד ולכן החלטתי לפני זמן לא רב לאגד את כל הפעילות תחת המוטו שלי לחיים "הכל בראש".

שבוע שעבר עזרתי אומץ ויצאתי לבד למרכז העיר ונכנסתי לחנות בגדים לקנות חולצות ומכנסיים לקיץ. החנות היתה עמוסה והמעברים היו צרים לכיסא הממונע. לקח זמן עד שהצלחתי לתקשר עם אחד המוכרים, אבל הוא היה לחוץ וחסר סבלנות וביקש מהקונים האחרים לדבר איתי ולהבין מה אני מחפש. לימדתי את עצמי שבמצבים כאלו בהם לא ידוע מאין יבוא עזרי אני מדמיין איך אני כבר אחריי המשימה או הדבר שרציתי לעשות ואת הסיפוק מהביצוע. תוך כדי החשיבה החיובית הזאת הצלחתי להירגע והדיבור שלי התייצב. הם הביאו לי את הבגדים שהייתי צריך והסברתי להם איפה נמצא הכסף עבור התשלום.

אני פועל בעולם מתוך ידיעה שבאמת "הכל בראש" ושבורא עולם נותן לכל אחד את הכוחות לנצח  ואפילו את מה שנראה כבלתי אפשרי. הקשיים תמיד יהיו והחכמה היא איך להפוך בעזרת החשיבה החיובית את המילה קשיים לאתגרים. ביום הזה בו אני מציין את פטירתה של אמי ז"ל אני רוצה לקרוא לכולם להתחזק ולהאמין במסוגלות שלהם להגשים כל מטרה.

אני מזמין את כולם לשתף בתגובות כיצד הם הצליחו להתגבר על אתגר שעמד בפניהם.

המשך קריאה
17/06/2019

חברים טובים הזמינו אותי לחגוג איתם את חג השבועות בישיבת ההסדר בה הם לומדים בעתניאל שנמצאת בדרום הר חברון. אני מוכרח לומר שמעולם לא הייתי בישיבה בה הרגשתי התלהבות רוחנית קיצונית כמו שחוויתי במהלך השבת והחג. בזמן התפילות התמקמתי בפינת בית המדרש העצום וראיתי את הבחורים המגוונים רוקדים בלי הפסקה, מוחאים כפיים ומתפללים מתוך שמחה מתפרצת. תיקון ליל שבועות החל בחבורות לימוד שהעבירו רבני הישיבה וחברים שלי אמרו שכדאי לי  לשמוע את הרב יעקב נגן. השיעור החל בניגון איטי ומרומם שניתק אותי מכל רעשי הלימוד מסביב. הרב יעקב לא הפסיק לחייך והדברים שאמר נכנסו אל הלב, הוא דיבר על הודיה ועל האתגרים בפניהם אנחנו ניצבים בכל רגע ורגע. השיעור נגמר ואני המשכתי להרהר בדברים העמוקים וחשבתי כמה הייתי רוצה ללמוד את מידת השמחה הזאת מהרב יעקב ופתאום הבחור שישב לידי ביקש  ממני ברכה. 

לא משנה כמה פעמים פונים אליי לברכה מוזר לי שאנשים תופסים ממני  איזה צדיק או שהם בטוחים שאני בעל שמחה אינסופית, כי אני יודע שאני לא כזה ורחוק מאוד מהמדרגה הזאת. מה שאני משתדל לעשות זו מלחמה כנגד היצר שמכניס ייאוש בכל דבר. יש לי מלא נפילות והאתגר לקום הוא לא פשוט ועם הזמן אפילו נהיה יותר קשה.

התחלתי לקבל תגובות רבות על הבלוגים האחרונים שפרסמתי ולצד המחמאות היו גם כאלה שאמרו לי שהם מתגעגעים למבזקי האמונה ודברי החיזוק שהייתי שולח כל שבוע. היה אפילו חבר יקר ששאל אותי מה קורה ל"דניאל של פעם" זה שהיה המחזק הלאומי. האמת היא שהשאלות הללו עוברות בראשי כל הזמן, אבל אחרי בדיקה עצמית הגעתי למסקנה שאני מוכרח לשתף במלוא הכנות. אני לא מנסה להשלות אחרים ואת עצמי שהחיים שלנו תותים, אני כן מאמין שדיבור של אמת יכול להרים ובסופו של דבר גם להמתיק את כל הקושי. האמונה שלי נותרת איתנה דווקא בגלל שאני מסוגל לדבר על החולשות שלי, להכיר בהם ובעזרת השם גם להתגבר.

לקראת סוף החג היתה התוועדות לכבוד היארצייט של הבעל שם טוב והרב בני קלמנון ראש הישיבה דיבר באופן פתוח על חולשותיו שלו ואיך הוא מנסה תמיד למצוא נקודות טובות למרות שקשה להבחין בהם. 

בשנים האחרונות לקחתי אחריות מלאה על חיי בכל מובן שהוא מרפואי ועד כלכלי והאחריות הזאת מלמדת וממלאת אותי הרבה יותר הפחד. אני עומד בפני כמה צמתים משמעותיות בחיי ולפעמים אני מרגיש כמו באמצע שיטפון ולא יודע אם אני אצליח לעמוד בכל והאם אני עושה את הבחירות הנכונות...

 פעם הייתי אומר יהיה טוב ולא מעז להסתכל על הקושי, אבל אני מאמין שהשליחות שלי היא להראות את הקושי ולספר על ניסיונות ההתגברות וזה מה שאני מתכוון להמשיך ולעשות בבלוג הזה.

המשך קריאה
12/06/2019

מאז שהרכבת מירושלים החלה לפעול אני מסוגל להתנייד בקלות יחסית אל מחוץ לעיר ולא זקוק להסעה מיוחדת או מלווה. שבוע שעבר נכנסתי לתחנת הרכבת ואחד הדיילים במקום עזר לי לקנות כרטיס נסיעה. הסתכלתי על השעון והתחלתי לחשוש שאאחר את הרכבת ואצטרך לחכות חצי שעה לרכבת הבאה. כמו שלפעמים קורה לי, הלחץ גרם לתנועות בלתי נשלטות (חלק מהמצב הרפואי שלי) ויד ימין שלי השתחררה מהרצועה של הכיסא והתחילה לקפץ. למזלי מנהל התחנה קלט אותי והגיע במהרה לשאול מה קורה. הוא כבר הכיר אותי מנסיעות קודמות ולכן הצליח להבין אותי בקלות ולהחזיר את היד למקום. 

הרכבת החלה בנסיעה דרך המנהרות הארוכות ובאותו הזמן שיצאנו מהמנהרה הארוכה חשבתי שאמנם הרכבת מקבלת המון ביקורת, אבל החוויה שלי היא של תמיכה ויחס מכבד.

כמה ימים לארח מכן היו לי כמה עניינים בתל אביב ובסיומם נכנסתי לתחנת עזריאלי כדי לעלות חזרה לעיר קודשנו. כשהייתי ברציף הנוסעים השתחררה לי היד פעם נוספת. מסביבי היה רעש בלתי נסבל של רכבים, רכבות מהירות וצעקות. האוויר החם היה מחניק ומלא בפיח. התחלתי לבקש מהעוברים והשבים שיעזרו לי, אבל אף אחד לא עצר אפילו לשאול מה הסיפור. וכך הייתי תקוע שם דקות ארוכות.

התסכול היה גדול והרגשתי כעס כלפי ההולכים. לא הבנתי איך הלחץ של האנשים לעלות על הרכבות שלהם מונע מהם להתייחס אליי או רק לשאול אותי אם אני בסדר. הם כנראה נבהלו מהמרכבה שלי ולא הצליחו להתגבר על הרתיעה הראשונית. המשכתי לקרוא לכל מי שראיתי ואפילו השומרים והפקחים התעלמו כאילו לא הייתי שם. אחד המאבטחים דיבר איתי, אבל ההמולה מסביב לא אפשרה לו להבין את הדיבור שלי. תהיתי, למה העובדה שאני נכה הופכת אותי בעיני אחרים לפחות?

במשך השנים יצא לי ליטול חלק בלא מעט מסגרות חינוך מיוחד. רוב רובן של העמותות מאגדות כמה סוגי נכויות ביחד וככה יוצא שבמחנה קיץ לדוגמא יכולים להיות אנשים עם שיתוק מוחין, אבל גם אוטיסטים ובעלי מוגבלויות אחרות. אני חייב להודות שלפעמים גם לי קשה מולם ולא תמיד אני מצליח להתעלות על עצמי ולהתגבר. וככה, כשהיד שלי ממשיכה להילחם עם עצמה נפלה עליי ההבנה שבאמת קשה לגשת למישהו לא מוכר, במיוחד אם הוא נראה שונה חיצונית. קיבלתי על עצמי שבפעם הבאה שאתקל במישהו עם מגבלה שונה ממני אעשה מאמץ לתקשר אתו. ובאותו זמן לא יכולתי שלא לדון את הממהרים לכף זכות.

פקח אחד ניגש מאחוריי וראה שאני צריך עזרה. התחלתי להסביר לו איך להחזיר את היד למקום ואחרי לא מעט זמן הוא הבין אותי. מה שהוא לא הבין היה למה אני מתנגד אליו, אמרתי לו שישתמש בכוח, כי רק ככה אני מבין. היד נקשרה מחדש ובשעה טובה עליתי בחזרה לרכבת.

המשך קריאה
05/06/2019

כבר ארבע  שנים שאני לא מוותר על העליה לקברו של ר' שמעון בל"ג בעומר. כמובן שאני לא היחיד שנוסע ולכן כשהתחלתי לברר על הסעה כולם אמרו לי שהתעוררתי מאוחר מדי. חברי היקר החזן דב הלר התחיל לעשות בירורים עם מד"א והם הסכימו לשלוח עבורי אמבולנס. בשש בערב הגיעו שני חברים ללוות אותי, אבל ההסעה לא הגיעה. אחרי כמה שיחות עם מד"א גילינו שהם התבלבלו עם ביני לבין דניאל  אחר מירושלים שגם ביקש הסעה למירון ובגלל שחשבו שאנחנו אותו בנאדם היה רק מקום אחד. דב לא ויתר והמשיך לבדוק אפשרויות עד שמצאוכפי שאמר לי "דניאל, תהיה מוכן בשש כי רכב של זק"א בא לאסוף את הגופה שלך." כנראה שמשמים גזרו עליי לחיות עוד קצת כי אפילו זק"א לא הצליחו להגיע. ישבנו שעות וכמעט אמרנו נואש כשב 11 בלילה הגיע אמבולנס של "לב-מלכה" עם מעלון ויצאנו לדרך לר' שמעון.

 

 

השעה היתה כבר שלוש לפנות בוקר כשהגענו למתחם הציון. האמבולנס פילס את הדרך עד שלא היה יכול יותר והוריד אותנו אל תוך ההמולה. הצפיפות היתה מטורפת, דוכני התרמה וקמעות צעקו מהרמקולים ועשן סמיך מילא את האוויר היבש. החלטנו להגיע מיד לציון ולהתפלל שם לפני שיעלה השחר. כאן המקום לציין שבאותו הבוקר קיבלתי בשעה טובה כיסא ממנוע חדש דנדש, שהגיע ללא הגבלת מהירות. בגלל שרק הראש שלי עובד בצורה מלאה אני מנווט את הכיסא בעזרת לחצנים מאחורי הראש. אני כבר מתורגל בזה, אבל המהירות של הכיסא החדש היתה משהו שלא הכרתי. היתרון היה שברגע שנסעתי כולם התפזרו בבהלה, חוץ מביש מזל אחד שזיכה אותי לעלות על הרגל כפשוטו. ההמונים נהפכו לחומות מימיננו ומשמאלנו עד שהגענו סמוך לציון והתפללנו ערבית. אחרי ששנה שעברה כמעט נחנקתי בניסיון להגיע לציון עצמו ויתרתי על האפשרות והמלווים שלי נכנסו בלעדיי, שמחתי מאוד כי רציתי כמה דקות להתפלל ביחידות. לא חלפו יותר מכמה שניות כשהתחילו לבוא אליי לבקש ברכות ולשאול אם אני צריך עזרה.  כמו שקורה לעיתים קרובות רציתי להסביר שאין קשר בין הנכות שלי לצדיקות, אבל בסוף פשוט בירכתי אותם כי הבנתי שזה ייקח פחות זמן.

נסעתי הצידה כדי להימנע מעוד ברכות וסוף סוף הצלחתי לשפוך שיח. החברים חזרו ונזכרנו שלא אכלנו כלום מאז הערב. המקום היחיד שהיה פתוח היה מאפיה קטנה, לקחנו כמה מאפים בשקית ומיהרנו להדלקת המדורה של ותיקין ברחבה המרכזית. הצטרפתי למתפללים  ורקדתי עם הכיסא כשחסיד אחד ניגש אליי, התכופף, נתן לי חיבוק ארוך ומפתיע ופינה לי דרך אל תוך לב העניינים.

הריקודים נמשכו וסחפו אותי כמו מערבולת. העשן מהמדורה נכנס לעיניים, וזיעה נשפכה מהחסידים ששרו בדבקות ואני יחד איתם.

המשך קריאה
02/06/2019

ביום האחרון של הטיול רצינו להספיק כמה שיותר, אז ארזנו ציוד לכל היום מתוך ידיעה שלא נחזור לדירה. נסענו לעיר פאפוס, מרחק של כשעה וחצי נסיעה מאיפה שאנחנו ישנו. הגענו למרינה שעגנו בה מאות סירות מכל רחבי העולם ושכרנו סירת מנוע לשעתיים, כשמנהל המרינה הרים אותי בעצמו אל תוך הסירה. לקח המון זמן , אבל בסוף מצאנו את התנוחה המתאימה עבורי למהלך השיט הארוך. אחד העובדים לימד את שלומי את הבסיס לניווט הסירה ויצאנו לדרך.

איך שיצאנו מהמעגן שלומי לא התלבט לרגע, לחץ על הגז וטסנו אל תוך הים הפתוח. המהירות והרוח היו מטורפות לגמרי והאבוב שהיה על הסירה  עף  לי ישר לפרצוף. צעקתי לשלומי שיוריד קצב לפני שאני נעלם להם.  המשכנו ברוגע יחסי, אבל פתאום הרגשתי בחילה נוראית ואמרתי להם שאני חש ברע, אחרי התלבטות החלטתי לחזור לחוף ושהם ימשיכו בלעדיי, כי חבל לבזבז את הזמן הנותר.

הם הורידו אותי ואותו מנהל מרינה הצמיד לי שתי בחורים צעירים עד שחבריי יחזרו. שלומי אמר להם שקר לי והם לקחו אותי לשבת בשמש. אם בעברית אנשים מתקשים להבין אותי, אז עם אנגלית שאותה אני בקושי מבין על אחת כמה וכמה. ישבנו בפינה שקטה, אחד מהם לימיני והשני משמאלי. החשש שלי התממש והם התחילו לשאול, מה שמי וכדומה. היה להם קשה להבין אותי, אבל עם הרבה עקשנות מצדי וגם מצדם הצלחנו לתקשר, בעזרת מילים ספורות ובעיקר הבעות פנים. הם הציעו לעשות סיבוב בסביבה וככל שהמשכנו ללכת הרגשתי איתם חיבור שהוא מעבר למילים. תרגמתי את המוטו שלי ואמרתי להם ש"איט איז אול אין דה הד". התמלאתי בתחושות טובות, קשה להאמין שלפני מספר לא רב של שנים לא יכולתי לדבר עם זרים ופתאום אני מצליח להסתדר כך לבד בארץ זרה. לקח לי לפחות עשר דקות להסביר להם שאני אשמח להצטלם איתם, בזמן הזה שלומי ואריאל חזרו ואמרו שהם רואים שאני מסתדר מצוין. שני הבחורים שאירחו לי חברה נפרדו לשלום ואז גם אריאל ושלומי הלכו, כאילו שכחו אותי. כעבור דקה הם חזרו ואמרו לי שפעם הבאה אני טס לבד.

חזרנו לדירה מאוחר מאוד באותו הלילה ואכלנו כבד על האש, מכיוון שהטיסה היתה בתשע בבוקר נשארנו ערים וארזנו מחדש את הציוד. נשארה רק שעה לישון לפני שהיינו חייבים לזוז. התנדבתי להיות המשכים ובחמש התחלתי להתפתל עד שפגעתי באריאל עם בעיטה חזקה שהקימה אותו בבהלה. החזרנו את הרכב השכור ועשינו צ'ק אין, באיחור רב. כשנכנסנו לטרמינל הנוסעים שמעתי את הכריזה קוראת  במבטא קפריסאי ובאופן דחוף ל "מזרחי דניאל, מזרחי דניאל..". למרות הקריאות הספקנו לעשות קניות זריזות בדיוטי פרי ולהספיק את הטיסה. כשעלינו הסתכלתי סביב ונדמה היה שהמטוס הוא קו 400 לבני ברק. המטוס המריא מעלה ואני חשתי הכרת הטוב גדולה לכל אלו שעזרו לי להגשים את הנסיעה שכל כך הייתי זקוק לה.

המשך קריאה
27/05/2019

ביום הרביעי לשהותו רצינו לשכור טרקטורון לטיול שטח ארוך. קיבלנו התרעה מתיירים אחרים שירידה לשטח עם הטרקטורון עולה מחיר גבוה בהרבה מאשר נסיעה בכביש אלא שהסוכנויות השכרה מדווחות על כך רק לאחר מעשה. הסתובבנו בין כל חנויות ההשכרה ובאמת גילינו שכך הדבר. החלטנו לרדת מהעניין, חזרנו לדירה לארוחת צהריים ואגירת כוחות ויצאנו עם החלטה לחפש שיט נוסף בים. שלומי ואריאל התרוצצו ואני בינתיים התחלתי להירדם בתוך הרכב, כשחזרו הם סיפרו שכל מה שהם הצליחו למצוא היה סירות ישנות ומקרטעות. הייתי תשוש ומתוסכל מבזבוז היום ורק רציתי לנוח.

בדירה, נזרקתי למיטה לתנומה ושני החברים יצאו לסיבוב בעיר. אריאל העיר אותי ושאל אם אני רוצה ללכת לארוחת ערב עם חבר מהישיבה וכמה מכרים שלו בהם נתקלו במהלך הסיבוב. הוא הבטיח אוכל משובח, אנשים משוגעים והפתעה. נסענו לשם ונכנסתי לתוך הבית שהתמלא בצעקות כלפי המסך ששידר משחק כדורגל חשוב ככל הנראה. הבחורים שהכירו את שלומי ואריאל קיבלו אותי בשמחה, הציגו את עצמם, ואמרו שהם שמחים סוף כל סוף לפגוש אותי.  אך האחרים בחדר נראו מופתעים ועשה רושם שהם לא הרגישו בנוח ממני. שמעתי אותם מתלחששים ואז  הם שאלו את שלומי אם אני מבין אותם. "אני לא מבין כלום" , אמרתי להם "אז אתם מוזמנים לדבר חופשי." עם השנים התרגלתי לתגובות הללו, לצערי העולם נוטה לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני ולא מהרהר באפשרות שהמראה הוא רק קליפה.

אכלנו על האש מפנק ביותר ואז התחילו דיבורים על מה כולם עשו עד אז ונדלקתי על הרעיון שסיפר אחד מהם על שיט בסירת מנוע שעשה, במהירות של תשעים קמ"ש, סימנתי לשלומי והוא אמר לי שאני בעל הבית. לאחר מכן אריאל הגיע ואמר שהוא לוקח אותי לאנשהו. הוא הסיע אותי בשביל חשוך לגמרי ואמרתי לו שהוא מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת שלא משתלם לחטוף אותי, זה פשוט דורש יותר מדי עבודה. פתאום קלטתי שאנחנו ממש על שפת הים. כבר בטיסה אמרתי להם שאני רוצה לכתוב לפחות פעם אחת על יד הים ודווקא בלילה. עד אז לא הזמן בידי כי אחרי הימים הארוכים הייתי עייף מדי. אריאל סידר לי את המקל על הראש ואת האייפד והשאיר אותי שם בחול. מדי פעם הגיעו בחורים מהמסיבה והסתכלו עליי סקרנים. השקט והגלים השרו עליי נחת והתחלתי לדבר עם בורא עולם ואז לכתוב לו.

 

עומד מול הים עם דף חדש
ניגש אל סף החוף ורואה גל רודף גל
עומד איתן לא נסחף

צריך להעריך את הכוחות
כשהקול נשמע ואינו נראה.
לעמוד מול העולם 
שומע את הים שקורא לי...

לוקח עץ מנסה לראות ענף
ויש זמן שהענף שוכח את הזרע ממנו בא
הסערה היא העוזרת לנשמה לצמוח. 

הקלף עף מתהפך בלי להרגיש
נופל על החול לא מעז לשאול
הרצון הפנימי מקשה להראות את שאתה
הפיתוי פורט על מיתרים צורמים

אבל אז מגיע למיתר הנכון, הגל עובר
והניגון הוא אפשרי..

 

שלומי טפח לי על הגב, הסתכלתי על השעה וראיתי שכבר שתיים בלילה. אמרתי לו שמחר מחכה לנו  יום ארוך ושכדאי לנו לקום מוקדם. חזרנו לדירה שלנו ופתאום חבר של אריאל הגיע עם טרקטורון ושאל מי המשוגע פה שנרוצה לנסוע על הטרקטורון לפנות בוקר?  הם העלו אותי ויצאנו לסיבוב לילי ארוך מסביב לשכונה, שבשבילי היתה אחת החוויות המפתיעות שעברתי.  

 המשך בקרוב...

הפרק הקודם

המשך קריאה
20/05/2019

למחרת אחרי בוקר רגוע נסענו לחוף הים שהיה במרחק חמש דקות נסיעה מהדירה בה ישנו והחלטנו לשכור סירת פדלים. בעל הבית התלהב ונתן לנו הנחה וריפד את הדפנות כדי שיהיה לי נוח לשכב בקצה הסירה. בזמן השיט כפות הרגליים שלי נגעו במים הקרים, החברים דיוושו במרץ ומדי פעם זרקו מבט לאחור לראות שאני עדיין איתם. רוח קרה נשבה ועצמתי את העיניים. הרגשתי שהגוף שלי רפוי לחלוטין ונזכרתי בשיט קיאקים שעשיתי בגיל שש עשרה בירדן עם ארגון "מתן." רציתי לרדת  אל תוך המים, אבל המתנדב חשש שאנחנו עלולים להיסחף בזרם, אלא שלקראת סוף המסלול הסירה התהפכה מעצמה. המתנדב נלחץ וקפץ להרים אותי, אמרתי לו "אתה רואה מה זה, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים".  המתנדב  נשאר לשמור עליי  במים והשני נאבק כמה דקות עד שהצליח להפוך את הסירה בחזרה.

חזרנו לחוף , אריאל הלך לשלם לבעל הסירה ואני ושלומי השתרענו על החול הלבן. הרגשתי צורך לפרוק אנרגיות והתחלתי להתגלגל בחול, הסתכלתי על שלומי וראיתי שהוא חופר בור ענק. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא הסביר ,שפה תהיה קבורתי. וכך הוא החל לכסות אותי בחול. הרגשתי את הכובד והעוצמה של חול הים, כאילו אני בתוך מלט רך, רק ראשי נותר בחוץ. אריאל קרא לשלומי ונשארתי שם לבדי מכוסה במשך כמה דקות. בדיוק באותו הזמן ובין רגע היום השמשי נהפך למעונן, ונהיה קר בתוך הקבר הזמני שלי.  כשהם חזרו אמרתי להם שהגיע הזמן להתקפל חזרה, אלא שפה התחילו הבעיות. הם סחבו אותי למלתחה בידיים ורחצו תוך כדי נשיאת גופי. רעידות הקור רק החמירו  והנשימה ודופק שלי היו מהירים. הם העבירו אותי לרכב, הלבישו אותי והדליקו את החימום על עוצמה מקסימלית. לא יכולתי לדבר מרוב כפור והם נלחצו. ניסיתי להרגיע אותם שאני רק צריך כמה דקות והכל יהיה בסדר ובאמת כעבור זמן כך היה. אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת ביותר בתוך הרכב ונסענו לדירה למקלחת רצינית יותר וארוחת לילה מפנקת בחסות שף שלומי...

 לחלק הקודם

המשך יבוא............

המשך קריאה
17/05/2019

שלום לכולם, אני מתכוון בשבועות הקרובים לפרסם את סיפור המסע שלי וחבריי לקפריסין בחלקים. תיהנו מהפתיחה ותעזרו בסבלנות להמשך.

מיד אחרי החג הראשון של פסח התקשרתי לאריאל חברי הטוב ושאלתי אותו מה עושים באסרו חג השנה. הוא אמר שהוא ושלומי (החבר הנוסף בשלישיה שלנו) זורמים לכל מקום, אלא שהפרוטה אינה מצויה בידם עבור טיסה לחו"ל. מיד השבתי לו, שננסח הודעה לגיוס כספים לטובת הטיול. שלחתי את ההודעה לכל תפוצת חבריי הנדיבים והתרומה הראשונה שקיבלתי היתה סכום נכבד

 לאחר מכן ראיתי שהועברו אליי עוד מספר תרומות וכך ביום רביעי כלומר בערב חג שני, שלחתי לשלומי הודעה שיסגור כרטיסים  כי יאללה טסים... הפעם העדפתי נסיעה קצרה במקום להיסחב בין טיסות ארוכות. שעה לפני כניסת החג קיבלתי הודעה משלומי, קפריסין.

את החג עשיתי אצל המשפחה האומנת שלי בלוד שגידלה אותי מגיל שנה. מכיוון שהטיסה היתה בשעת צהריים מוקדמת ביום ראשון הייתי צריך לקחת איתי את כל הציוד ובגדים מראש ולישון בביתו של אריאל בפתח תקווה. כל הבלגאן מסביב גרם להרבה חוסר נוחות וגם אי נעימות כלפי ידידיי, אבל ככה זה, אם רוצים לעשות דברים בחיים ולא להיתקע בבית צריך להתגבר. בדרך לשדה התעופה שלומי  הממולח סגר לנו דירה ורכב לחמשת ימי הטיול במחירי רצפה.

בבדיקה הביטחונית שאלו אותי איפה תעודת הנכה שלי. האמת היתה שאיבדתי אותה לפני חמש שנים וכמו בטיסות הקודמות עניתי את אותה התשובה "אוי, שכחנו אותה בבית."  הם נראו לא מרוצים מהתשובה ולכן שאלתי אותם אם זה שאין לי תעודה אומר שאני כבר לא נכה. הם צחקו ונתנו לנו להמשיך בצ'ק אין.  עם כל העיכובים שהיו בדרך מיהרנו היישר למטוס, הפעם קיבלתי מקום בשורה הראשונה. כעבור שעה נחתנו בקפריסין בבין הערביים חמים ושמשיים...

 

המשך יבוא...

המשך קריאה
08/05/2019

אלפי חיוכים כבר נשארו מאחורי המסגרות של התמונות.
הדיבור שבין אמא לאבא נשמע באוור אבל רק הזיכרון נותר
אחים מאוחדים יישארו כאן גם שרחוקים.
קשה כבר להרשות ללב של הגיטרה שמביאה שירת החיים
רק המנוע התקווה נמשך לפעול ללא הרף...

אלוקים, אל תתן לדמעות השבות כל פעם לכתוב מילים ריקות
תמלא אותם באמונה בלי עוד מלחמות ונופלים כי נגמרו כוחותינו האחרונים.
אלוקים, בניך הטהורים שמסרו נפשם למעננו בטח מתחננים לפניך רחמים תגאל אותנו שתגאל גאולת עולמים...

המשך קריאה
15/04/2019

יום רביעי התחיל בבוקר עמוס בדברים טובים. תחילה הייתה לי פגישה חשובה עם אנשי חברת "מעוף" לטובת מינוף עסקי של הארגון וההרצאות שלי. הפגישה התארכה מעבר למצופה ולכן איחרתי למפגש עם המלווה שלי לטיול  מטעם החוג החברתי של איל"ן. נפגשנו בכניסה לרכבת בירושלים ובתחנת נתב"ג הצטרף חבר נוסף בדרכנו לנהריה.

פספסנו את הפעילות הראשונה, סיור במפעל של שטראוס, אבל ניצלנו את הזמן העודף בנהריה לסיבוב בטיילת של נהריה. נשמתי את עמוקות את הבריזה שנשבה מהים וכמו תמיד הרוח והגלים הרגיעו אותי. הנחתי תפילין והתפללתי מול הים.

חיכינו שאחד החברים יסיים לרדוף אחרי ציפורים והלכנו ברגל  לכיוון בית קיי, בית הארחה הנגיש והנחמד. בעיקר נהיתי מהמיטה הרחבה והמפנקת, שאפשרה לגוף שלי להשתחרר.

הלכנו לבריכה ושם יכולתי באמת להתפרק, הרגשתי איך המים החמים עוטפים את גופי שנרפה.

אחרי הבריכה ישבנו ואכלנו פיצות וראינו מפלצות בע"מ. תכלס די השתעממתי, אז יצאתי  החוצה לכתוב יחד עם החבר שליווה אותי לכל אורך הטיול. אחרי כמה דקות הגיע חבר טוב והתגלגלנו לשיחה ארוכה על עבודה פנימית וזוגיות, מצחיק כמה הקשיים שלנו היו דומים וגם שונים באותו הזמן.

לאחר מכן הלכנו לכיוון הפנימיות ושתיתי בירה עם החברים עד שהמלווים התחילו לנקר וסימנו לי שגם צריך לישון.

ישנתי פשוט נפלא ובבוקר אחרי שהמלווים העירו אותי שמתי לב שהמטען לא דלוק, כנראה שמישהו ניתק אותו בטעות. המשמעות הייתה שאיכשהו אצטרך להסתדר עד סוף היום בלא סוללה.

אחרי התלבטות קצרה החלטנו להסתכן ולנסות להטעין את הכיסא בכל רגע שנוכל.  לצערי לא היה באוטובוס שקע מתאים. נסענו לאורך כביש החוף. נהניתי להתבונן בים וגם ללמוד עם המלווה מתוך ספר של הרב מנחם מפרומן וספר נוסף של הרב יונתן זקס. כשהגענו ירדנו מההסעה וראינו את הצבים הרכים, פתאום הייתי חייב לשירותים אז המדריך של הקבוצה דאג שהמיניבוס יקח אותנו, תוך כדי שמנו לב שהסוללה על הקו האחרון ממש וכמעט נגמרה. הגענו לשירותים בקניון ושם בשירותים הנגישים בהשגחה פרטית היתה נק' טעינה, מה שנקרא שתיים במחיר אחד. חזרנו לחברה שהתחילו להכין על האש בנחל, ממש לפני שקיעה הנחתי תפילין מול הנוף המדהים.

המשך קריאה
12/04/2019

השבוע הלכתי  למסיבת ארוסין של חבר טוב  שלי.

למזלי מסיבת האירוסין הייתה בירושלים וחשבתי שלא הייתי צריך להילחם להגיע כי זה לא היה מחוץ לעיר והתחבורה הציבורית הבין עירונית לא נגישה אבל המחשבה שלי תיעתעה בי והייתי צריך לנסוע להר נוף וכמובן ביררתי את כל פרטי הגעה לאולם.  לפני שיצאתי מהדירה ביקשתי מהמדריך שיתלה לי פתק על הכסא שהיה כתוב בו את את קו האוטובוס ושם התחנה שהייתי צריך לרדת בה.
הנהג שהוא הוריד אותי בתחנה הראשונה הוא ראה את הפתק אבל לא קרא את מה שהיה כתוב בפתק וכנראה הוא חשב שהפתק הזה לתרומות והוא שם לי על השולחן 10₪ וניסיתי להסביר שזה לא לתרומות אבל זה היה מאוחר מידי כי הוא היה צריך להמשיך במסלול שלו. וכשעליתי על הקו השני לכיוון הר נוף הנהג חגר אותי בצורה לא נכונה באוטובוס ובמשך 5 דק' ניסיתי להסביר לו שהוא צריך לקשור אותי אחרת וזה היה בשבילי כמעט בלתי אפשרי אבל אני לא ויתרתי אמרתי לו מספר פעמים לקשור את החלק האחורי של הכסא ולא את כולי ולבסוף הוא הצליח לקלוט את מה שאני אומר והרגשתי סיפוק אדיר שלמרות המגבלה של הדיבור המטרה הושלמה. כשהאוטובוס הגיע לשכונת הר נוף התחנה האחרונה הייתה מסוף הר נוף בכלל הייתי צריך לעלות על קו 74 ולא על 75 וזה בלבל אותי כי שניהם מגיעים להר נוף. נאלצתי לרדת ולא ידעתי לאן אני צריך להמשיך אז נסעתי הלוך ושוב  עם הכסא למצוא מישהו שהתייחס אלי ולברר איתו איך אני אגיע לקו 74 ולפתע ראיתי שני אנשים שמתקרבים לכיווני פניתי אליהם והם לא הצליחו להבין אותי סימנתי להם עם העניים על הפתק והוא היה כבר חצי תלוי על השולחן גם הם חשבו שהפתק הזה לתרומות ואמרו לי שאין להם כסף ואז המשיכו והישאירו אותי לבד. היו לי מחשבות מה אני אעשה האם לחזור בחזרה לדירה וזהו אבל לא רציתי להיכנע לאתגר הזה וניסיתי לחפש תחנת אוטובוס ובאמת מצאתי תחנה שהאוטובוס מגיע ישר לאולם הפעם הנהג היה עירני והוא קרא את הפתק ואחרי שעתיים של טלטלות הגעתי לאירוע...

המשך קריאה
09/04/2019

בשישי האחרון התעוררתי ב10 בבוקר אחרי שבוע ארוך ומעייף.

 התארגנתי והתפללתי שחרית.
תוך כדי שהמדריך האכיל אותי עלה  לי הרעיון להסתובב בטיילת ארמון הנציב . הלכתי לשם עם הכיסא הממונע, כל הדרך הקשבתי לקולות הרכבים והמחשבות שחלפו בי במהירות. הקשבתי לקולות המכוניות שחלפו מולי וגם מחשבות שעברו במהירות.

מצאתי את עצמי בשביל הצר של הטיילת ונעצרתי לנשום ולהריח את הצמחייה שמסביבי.
האוויר והניחוח הכניסו בי הרגשה של קרבה לבורא עולם.
נסעתי עם השביל וכשהגעתי לצומת שתצפתה על העיר העתיקה פגשתי איש  שהופתע לראות אותי קשור לכיסא שכאילו זז מעצמו.
"איך קוראים לך?" שאל.
עניתי לו וכך החלה שיחה קצרה. "אני רואה שאתה בריא בראש" אמר ועניתי בחיוך שהכל בראש. הסברתי לו שזה המוטו שלי והזמנתי אותו לבקר באתר החדש שלי.  הוא אמר שבאתי בדיוק בזמן ושהוא היה זקוק לעידוד ועוצמות. חשבתי לעצמי שאין לו מושג כמה אני הייתי צריך את העוצמות שלו. לפני שנפרדנו לשלום ביקשתי שיצלם אותי על רקע הנוף.

היתה בי תשוקה להמשיך עד קצה הטיילת, הראש הוביל את הכיסא והגעתי עד לשער נעול. עצרתי מול השער, שהוקף בעצי ברוש, יכולתי להרגיש את האוויר השקט נכנס בתוכי..
הרמתי את הראש לשמיים והתחלתי לדבר עם אבא שלי.

 אבא יש לי רק אותך בחיים אין לי אמא או אבא. יש לי רק אותך ורק איתך אני מרגיש בטוח לדבר.
אני בתקופה קצת מבלבלת מלאה מחשבות ורגשות שלא נותנות לי מנוח, אני מרגיש בודד בעולם.
נתת לי מתנות, חלקן נראות כחסרונות, אבל מגיל צעיר החלטתי  שהנכות תיהפך ליתרון ובמשך השנים עזרת לי לנצח כל אתגר ואתגר..
אבא שלי עכשיו אני זקוק שתחבק אותי חזק ותיתן לי להמשיך בשליחות שהענקת לנשמתי. עזור לי להעריך את הכוחות ועוצמות נפש שבאים ממך.

המשך קריאה
04/04/2019

שינה הערבה ביותר עבורי בכל השבוע היא שנת הצהריים של שבת, איכשהו בזמן הזה השרירים שלי סוף כל סוף מרפים ונותנים לי מנוח. בשבת האחרונה אחרי סעודה שלישית יצאתי למרפסת הדירה שמשקיפה מטה אל מדבר יהודה והרי ירדן. השמים היו אפורים וטפטוף קל ירד, חשתי שלווה גדולה ועדיין משהו בער בי. יכולתי לשמוע את ציוצן של ציפורים רחוקות, המחשבה כמה הספקתי בחודשים האחרונים עודדה אותי. המשכתי להתבונן ולדבר עם הקדוש ברוך הוא, צעקה בקעה ממני ואחריה שיר חדש עם מילים לא מוכרות ובטונים שלא היה ביכולתי לבטא עד אז.

רציתי שהתחושה העילאית הזו תימשך עוד ועוד, אבל אותו הקול נעלם, כמו חלום.

המשך קריאה
01/04/2019

היום הגיע

ובגדול...

 

שמח ונרגש לשתף אתכם באתר החדש שלי!

 

במשך כמה חודשים ישבתי עם חבר, אריאל מונק, שעובד בחברת בניית אתרים (ziponet.co.il),

 חשבנו יחד המון איך אוכל להפיץ את המוטו שלי –

"הכל בראש".

 

חיפשנו יחד את המקום שירכז עבורכם את המאמרים, החיזוקים, המחשבות..

מקום בו אוכל לשתף אתכם באתגרים שאני חווה,

מקום בו אנחנו יכולים ליצור שיח משותף של התחזקות !

האתר הסופי, מרכז גם את המאמרים שלי מכל השנים, סרטונים ווידאו, כתבות, ראיונות..

כמו כן, מבזקי האמונה שלי עולים לשם באופן קבוע ואני מתחיל לכתוב בלוג על חיי האישיים, על האתגרים היומיומיים, על ה"ללכת למכולת" או "לנסוע בתחבורה ציבורית לבד" כל מה שעבור כל אחד זה לא עניין של מה בכך.

 

החזון שלי זה להפוך לארגון שמחזק אנשים, לכן אני רוצה שניצור קהילה סביב הפעילות של הארגון, החל באתר, על ידי יצירת שיח מחזק.

לכן שילבנו מערכת תגובות, ושיתוף לכלל הרשתות החברתיות כיום.

בנוסף תוכלו להתעדכן על הרצאות קרובות, על ערבי חיזוק שאני אקיים ובעזרת ה' תוכלו להיות שותפים להפצת הבשורה –

"הכל בראש", כי הכל תלוי רק בנו

 שתפו..

המשך קריאה
24/03/2019

בפורים הזה יצאתי מכל המגבלות שלי...

 במשך השבוע שעבר  חיפשתי מקום לליל פורים שאוכל לקיים מצוות עדלאדע הייתי צריך בשביל זה מקום נגיש וחבר שלא יהיה שתוי  כדי שלא אמצא את עצמי זרוק בשלולית מעורבבת באלכוהול...

לאחר מאמצים חבר שעזר לי עם זה.

מצאנו חבר אחר שילך איתי ומצאנו את  הישיבה מעלה אליהו בת"א..

נסענו עם הרכבת מירושלים לשם

כשנכנסנו לישיבה מהר מאד הייתי באוירה של ריקודים שסחפו אותי לעולם שכולו שמחה שפרצה  ממני....

כל כמה דקות לגמתי כוס יין והרגשתי שאני יוצא מהכסא ורוקד.

החבר שלי שם אותי על כתפיו..

  

אני לא אשכח את השמחה הזאת בחיים...

המשך קריאה
12/03/2019

ביום שני האחרון הייתי מלא מחשבות והרהורים ולכן נסעתי לגן הפעמון, לבד על הכיסא הממונע. כשירדתי מהאוטובוס ראיתי שהגן נעול. חיפשתי כניסה אחרת והתחלתי להסתבך וכבר לא ידעתי היכן אני כשפתאום הגעתי לתצפית יפה שהשקיפה לעיר העתיקה. המראה הכניס בי רוח אחרת ועזרתי אומץ לבקש ממדריך טיולים שעבר במקום לצלם אותי. הבעיה הצפויה הייתה שהוא לא הבין את הדיבור שלי, אבל לא התייאשתי ואחרי דקות של התעקשות הוא לקח את הטאבלט שלי וצילם אותי. כשהחזיר את המכשיר לשולחן שלי הודיתי לו, אבל הוא שוב לא הבין וכך במשך כמה דקות נוספות חזרתי על עצמי עד שהבין וקיבל את התודה שהגיעה לו.

המשך קריאה
05/03/2019

מהנסיעה, התמיכה ואהבתך מגיעה אני והמרכבה איתך במהירות שעוצרת רואה מולי פתאום חלום יש מראה בחלון שמביע הדיבור מגיע ונוגע בך לגן לא מוכר לאן המיים זורמים הדברים הנסתרים מגלים את החיים היפים... נוסע לפסגה לא ידועה מבוגר עוצר אומר בסך הכל אין תרופה חוץ השמחה הדרך שלך להתרפות ע"י המנגינה ששייכת רק לנשמתך... תתן לך שתגיע לגן המדובר לעצום עיניים ולהרגיש את עצמך מותר לזמזם מטרות חדשות לאהוב תסריט שהתסריטן קבע ... שבוע טוב , שלכם דניאל מזרחי

המשך קריאה
01/03/2019
ברצוני לשתף אתכם  בחוויה שקרתה לי בחמישי האחרון בדרכים...
בימי חמישי פעם בשבועיים אני נוסע לאוניברסיטת בר אילן לחוג הבוגרים החברתי של עמותת אילן שם אני נפגש עם חברים ואנחנו עושים פעילויות ומדברים על נושאים שונים על סדר היום וזה נותן לי מרגוע נפשי מכל השבועיים העמוסים שלי... 
בדרך כלל אני הולך עם חבר מהרכבת בירושלים או שמחכה לי מישהו בתל אביב ומתל אביב אנחנו לוקחים אוטובוס לצערי הרב הנהגים של ת"א פחות שמים לב לבנאדם עם כסא גלגלים.
השבוע קרה והחבר בירושלים איחר לרכבת וכך יצא שכבר העלו אותי לרכבת וכולי היית בסערת מחשבות וחשבתי לעצמי מה יהיה ואיך אני אסתדר בת"א כי אני כבר מכיר את ירושלים וזה לא כמו ת"א ואמרתי לעצמי שאני כרגע במבחן מאתגר מבורא עולם שהוא מעניק לי בדרך הזאת עוד הצלחה שלא ידעתי שאני מסוגל אליה
כשהגעתי לתחנה בת"א ביקשתי מהדייל לעזור לי לצאת מהתחנה ונסעתי עם המרכבה שלי לכיוון תחנת האוטובוס והיה שמה מישהו עם סבלנות שהצליח להבין שאני צריך עזרה לעלות לאוטובוס. בדרך לבר אילן קיבלתי לפתע שיחת טלפון מהחבר שהיה אמור ללוות אותי והבעיה שאני נמצא בדרכים אז אני בלי המוט("הנשק") על הראש ונוסע אחד באוטובוס ראה שאני מסמן למישהו שיענה לשיחה וברגע האחרון הוא לחץ לי על מענה אבל לא הצלחתי כלכך לשמוע את החבר ורק אמרתי לו שאני כבר יורד בבר אילן. 
וכשהגעתי לבר אילן שזו אוניברסיטה גדולה הצלחתי להתמצא לבד ומצאתי את המקום וכמובן שמבורא עולם כל הכוחות להתמודד עם כל מטרה שאני שם לעצמי.
המשך קריאה