ארבע חתונות, ארבע מחנות /חלק ג'

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים כשאני עולה לאוטובוס לבד או אלה שאומרים לי "כל הכבוד" בקול פוצי-מוצי אחרי שאני מברך על אוכל, שלא לדבר על זה שהם בכלל שוכחים לענות אמן. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים לא מדובר רק בזרים, ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת לא לוקחים אותי מספיק ברצינות. התחושה הזו עולה אצלי בעיקר בכל הקשור לזוגיות.

כשהתחלתי לבדוק את האפשרויות השונות למציאת זיווג פניתי לעמותת ענב"ר ושם נפגשתי עם שדכנית. מהר מאוד היא הגיעה למסקנה שהיא לא תוכל לעזור לי משום שהיא מעולם לא פגשה מישהי במצב דומה לשלי, כלומר נכות פיזית עם בריאות שכלית מלאה. לא הבנתי למה היא חשבה שאני יכול לצאת רק עם נכות, אבל כן הבנתי שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין. התנחמתי בזה שהיא הזמינה אותי להעביר הרצאה. "אתה חתיכת פרויקט " אמר לי שדכן אחר והתחלתי להבין מה זה קשה כקריאת ים סוף.

 כי המטרה שלי היא לא להתחתן ולהראות איך הצלחתי להתגבר על עוד אתגר. אני רוצה להקים בית עם מישהי שאוכל להתחבר אליה נפשית ולא להישאר לבד כל החיים. אני מרגיש בשל מתמיד דווקא בגלל היציאה שלי לחיים ומציאת המקום שלי בעולם, לא רק במובן הפיזי (בשעה טובה אני עובר לדירה משלי) אלא גם רוחנית. 

למרות כל האתגרים איתם אני מתמודד מדי יום מעולם לא הרגשתי שאני נותר מאחור, אבל בתקופה האחרונה התחושה הזאת מודגשת בכל הקשור לזוגיות. כמה מחבריי הקרובים ביותר התארסו והתחתנו בחודשים האחרונים ואני נמצא בסערה של רגשות מעורבים. מצד אחד אני כל כך שמח בשבילם והם חברי אמת שאין מילים לתאר כמה הם היו שם בשבילי, אך מצד שני זה רק מדגיש כמה הדבר בוער בי ולצערי כרגע בלי שום כיוון או מושג כיצד לפעול. אמנם הייתי ילד קטן באותם מחנות של "קו לחיים", אבל אני זוכר תחושה דומה כשהמדריכים שלנו התחתנו מעל ראשינו. 

לקראת ט"ו באב הבא עלינו לטובה אני מאחל לכולנו שבעזרת השם נמצא כולנו זיווג הגון ושנדע להאמין שהכל אפשרי ולשמוח תמיד גם בזמן התהליך.

לפרק הקודם

אשמח לשמוע תגובותיכם, כאן!

רוצים לקבל עדכונים על תכנים חדשים ממני בווצאפ? הירשמו כאן ואוסיף אתכם לרשימת התפוצה!