ארבע חתונות, ארבע מחנות /חלק ב'

באותה שנה משפחת האומנה שלי גם העבירה אותי מבית הספר "און" החילוני שבו למדו בעלי מוגבלות עם רמה שכלית גבוה לבית ספר "נווה צבי" החרדי שבו הרמה הקוגניטיבית נמוכה יותר. הם התייעצו עם רב לגבי העניין והוא פסק להם שהצניעות חשובה מרמת בית הספר. את עשר השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי וחוץ מהמורים כמעט ולא היה לי עם מי לדבר. השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין כי הם הבינו שזה לא המקום בשבילי ושאני תקוע שם. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה אחרת מאשר מה שמייצגת המשפחה ולכן קיבלתי את העניין בשתיקה.

רק כעבור שנים רבות, בגיל 24 כשעזבתי את המשפחה בלוד ועברתי להוסטל במגדל העמק התחלתי להבין שהדרך שלי צריכה להיות שונה. משפחת האומנה עשתה בשבילי דברים רבים ולעולם אהיה אסיר תודה להם, אבל מרוב רצון לגונן עליי ואמונה שהדרך שלהם היא הנכונה נותרתי חסום מבפנים. המסקנה שבסופו של דבר כל אדם צריך לצאת לדרך ולמצוא את הנתיב העצמאי שלו הגיעה אצלי דווקא מתוך משבר גדול מאוד.

במוסד בו שהיתי כחצי שנה היו כשלושים דיירים והמקום התנהל כמו בית חרושת לנכים. גם פה הרמה הקוגניטיבית אצל רוב הדיירים היתה נמוכה וגם לכאן הגעתי משום שהמקום הוא חלק מרשת כולל חב"ד. בפועל חוץ אוכל "מלובאוויטש" לא היה שם שום סממן דתי. הייתי רחוק מכל מי שהכרתי ובפעם הראשונה בחיי הייתי לבד.

ההשכמה התחילה כל בוקר בחמש וחצי, ואני זוכר שאף פעם לא הצלחתי בלילות כי החבר  החדר שלי ראה טלוויזיה בקול רם. אחרי ארוחת הבוקר ושחרית הייתי מסתגר בחדר וחוץ מארוחות לא הייתי יוצא עד לשעות הערב כשאז הייתי יוצא משם בלי אישור ומסתובב ברחוב של ההוסטל. היתה שם גינה שבה התבודדתי וניסיתי להתעודד, אבל לפעמים פשוט מצאתי את עצמי בוכה. תחושה קשה שעולמי נחרב והדמעות סחררה את הנפש הכלואה בגוף ומסגרת שלא הכרתי. רק רציתי לחזור למשפחה בלוד ולא עניין אותי הקושי שחוויתי שם.

ידעתי שאם אני נשאר שם במגדל העמק זה הסוף שלי וכבר לא אצליח לצאת המצב הנפשי הקשה. אני לא אלאה בכל המאבק שניהלתי לבדי כדי למצוא דיור מתאים וראוי, אבל בסופו של דבר הגעתי לירושלים ולא אגזים אם אומר שנולדתי מחדש.

לאט לאט הכרתי את עצמי והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מעקיבא פורת מנהל הדירה והמדריכים שסמכו עליי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שלקח לי שנה לפחות רק להכיר בפנימיות המודחקת שלי ולהתחיל לתפוש את יכולותיי האמתיות, כי עד אז לא עודדו אותי לחקור ולהכיר...

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט וילדותי בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים ואומרים "כל הכבוד" כשאני עולה לאוטובוס או סתם מדבר. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת מסתכלים עליי כך.

התחושה הזאת עולה בעיקר בכל הקשור לזוגיות. פתאום אנשים שמתפעלים מהעשייה שלי לא מבינים אך אני מעז או מפנטז על חיים זוגיים, בעצם נראה שגם

 

בזכות האמון בפיזיות ןוההתנהלות העצמאית גם המחשבה וההקפה קיבלו את האומץ לחפש, כי מאז מתמיד הרגשתי חנוק ולא במקום שלי ועכשיו סופסוף אני יכול לצאת לדרך משלי.

ואני יכול לבחור מי אני ומה אני וגם לקבל את האומץ לא להתחשב במה שהסביבה אומרת כי זה אחד החסמים הגדולים.

 

המשך יבוא......

לפרק הקודם

אשמח לשמוע תגובותיכם, כאן!

רוצים לקבל עדכונים על תכנים חדשים ממני בווצאפ? הירשמו כאן ואוסיף אתכם לרשימת התפוצה!