הכל בראש

כי הכל תלוי רק בך

כל אחד הוא עולם מלא כוחות פנימיים עצומים. דניאל מזרחי כבר הוכיח את זה- גם אתה יכול!

בלוג

12/08/2019

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים כשאני עולה לאוטובוס לבד או אלה שאומרים לי "כל הכבוד" בקול פוצי-מוצי אחרי שאני מברך על אוכל, שלא לדבר על זה שהם בכלל שוכחים לענות אמן. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים לא מדובר רק בזרים, ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת לא לוקחים אותי מספיק ברצינות. התחושה הזו עולה אצלי בעיקר בכל הקשור לזוגיות.

כשהתחלתי לבדוק את האפשרויות השונות למציאת זיווג פניתי לעמותת ענב"ר ושם נפגשתי עם שדכנית. מהר מאוד היא הגיעה למסקנה שהיא לא תוכל לעזור לי משום שהיא מעולם לא פגשה מישהי במצב דומה לשלי, כלומר נכות פיזית עם בריאות שכלית מלאה. לא הבנתי למה היא חשבה שאני יכול לצאת רק עם נכות, אבל כן הבנתי שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין. התנחמתי בזה שהיא הזמינה אותי להעביר הרצאה. "אתה חתיכת פרויקט " אמר לי שדכן אחר והתחלתי להבין מה זה קשה כקריאת ים סוף.

 כי המטרה שלי היא לא להתחתן ולהראות איך הצלחתי להתגבר על עוד אתגר. אני רוצה להקים בית עם מישהי שאוכל להתחבר אליה נפשית ולא להישאר לבד כל החיים. אני מרגיש בשל מתמיד דווקא בגלל היציאה שלי לחיים ומציאת המקום שלי בעולם, לא רק במובן הפיזי (בשעה טובה אני עובר לדירה משלי) אלא גם רוחנית. 

למרות כל האתגרים איתם אני מתמודד מדי יום מעולם לא הרגשתי שאני נותר מאחור, אבל בתקופה האחרונה התחושה הזאת מודגשת בכל הקשור לזוגיות. כמה מחבריי הקרובים ביותר התארסו והתחתנו בחודשים האחרונים ואני נמצא בסערה של רגשות מעורבים. מצד אחד אני כל כך שמח בשבילם והם חברי אמת שאין מילים לתאר כמה הם היו שם בשבילי, אך מצד שני זה רק מדגיש כמה הדבר בוער בי ולצערי כרגע בלי שום כיוון או מושג כיצד לפעול. אמנם הייתי ילד קטן באותם מחנות של "קו לחיים", אבל אני זוכר תחושה דומה כשהמדריכים שלנו התחתנו מעל ראשינו. 

לקראת ט"ו באב הבא עלינו לטובה אני מאחל לכולנו שבעזרת השם נמצא כולנו זיווג הגון ושנדע להאמין שהכל אפשרי ולשמוח תמיד גם בזמן התהליך.

לפרק הקודם

המשך קריאה
02/08/2019

באותה שנה משפחת האומנה שלי גם העבירה אותי מבית הספר "און" החילוני שבו למדו בעלי מוגבלות עם רמה שכלית גבוה לבית ספר "נווה צבי" החרדי שבו הרמה הקוגניטיבית נמוכה יותר. הם התייעצו עם רב לגבי העניין והוא פסק להם שהצניעות חשובה מרמת בית הספר. את עשר השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי וחוץ מהמורים כמעט ולא היה לי עם מי לדבר. השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין כי הם הבינו שזה לא המקום בשבילי ושאני תקוע שם. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה אחרת מאשר מה שמייצגת המשפחה ולכן קיבלתי את העניין בשתיקה.

רק כעבור שנים רבות, בגיל 24 כשעזבתי את המשפחה בלוד ועברתי להוסטל במגדל העמק התחלתי להבין שהדרך שלי צריכה להיות שונה. משפחת האומנה עשתה בשבילי דברים רבים ולעולם אהיה אסיר תודה להם, אבל מרוב רצון לגונן עליי ואמונה שהדרך שלהם היא הנכונה נותרתי חסום מבפנים. המסקנה שבסופו של דבר כל אדם צריך לצאת לדרך ולמצוא את הנתיב העצמאי שלו הגיעה אצלי דווקא מתוך משבר גדול מאוד.

במוסד בו שהיתי כחצי שנה היו כשלושים דיירים והמקום התנהל כמו בית חרושת לנכים. גם פה הרמה הקוגניטיבית אצל רוב הדיירים היתה נמוכה וגם לכאן הגעתי משום שהמקום הוא חלק מרשת כולל חב"ד. בפועל חוץ אוכל "מלובאוויטש" לא היה שם שום סממן דתי. הייתי רחוק מכל מי שהכרתי ובפעם הראשונה בחיי הייתי לבד.

ההשכמה התחילה כל בוקר בחמש וחצי, ואני זוכר שאף פעם לא הצלחתי בלילות כי החבר  החדר שלי ראה טלוויזיה בקול רם. אחרי ארוחת הבוקר ושחרית הייתי מסתגר בחדר וחוץ מארוחות לא הייתי יוצא עד לשעות הערב כשאז הייתי יוצא משם בלי אישור ומסתובב ברחוב של ההוסטל. היתה שם גינה שבה התבודדתי וניסיתי להתעודד, אבל לפעמים פשוט מצאתי את עצמי בוכה. תחושה קשה שעולמי נחרב והדמעות סחררה את הנפש הכלואה בגוף ומסגרת שלא הכרתי. רק רציתי לחזור למשפחה בלוד ולא עניין אותי הקושי שחוויתי שם.

ידעתי שאם אני נשאר שם במגדל העמק זה הסוף שלי וכבר לא אצליח לצאת המצב הנפשי הקשה. אני לא אלאה בכל המאבק שניהלתי לבדי כדי למצוא דיור מתאים וראוי, אבל בסופו של דבר הגעתי לירושלים ולא אגזים אם אומר שנולדתי מחדש.

לאט לאט הכרתי את עצמי והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מעקיבא פורת מנהל הדירה והמדריכים שסמכו עליי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שלקח לי שנה לפחות רק להכיר בפנימיות המודחקת שלי ולהתחיל לתפוש את יכולותיי האמתיות, כי עד אז לא עודדו אותי לחקור ולהכיר...

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט וילדותי בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים ואומרים "כל הכבוד" כשאני עולה לאוטובוס או סתם מדבר. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת מסתכלים עליי כך.

התחושה הזאת עולה בעיקר בכל הקשור לזוגיות. פתאום אנשים שמתפעלים מהעשייה שלי לא מבינים אך אני מעז או מפנטז על חיים זוגיים, בעצם נראה שגם

 

בזכות האמון בפיזיות ןוההתנהלות העצמאית גם המחשבה וההקפה קיבלו את האומץ לחפש, כי מאז מתמיד הרגשתי חנוק ולא במקום שלי ועכשיו סופסוף אני יכול לצאת לדרך משלי.

ואני יכול לבחור מי אני ומה אני וגם לקבל את האומץ לא להתחשב במה שהסביבה אומרת כי זה אחד החסמים הגדולים.

 

המשך יבוא......

לפרק הקודם

המשך קריאה
02/08/2019

באותה שנה משפחת האומנה שלי גם העבירה אותי מבית הספר "און" החילוני שבו למדו בעלי מוגבלות עם רמה שכלית גבוה לבית ספר "נווה צבי" החרדי שבו הרמה הקוגניטיבית נמוכה יותר. הם התייעצו עם רב לגבי העניין והוא פסק להם שהצניעות חשובה מרמת בית הספר. את עשר השנים שנותרו לי ללימודים (חינוך מיוחד הוא עד גיל 21) העברתי במסגרות שפשוט לא התאימו לי וחוץ מהמורים כמעט ולא היה לי עם מי לדבר. השעמום גרם לי לעשות בלגאן, אבל הצוות העלים עין כי הם הבינו שזה לא המקום בשבילי ושאני תקוע שם. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה אחרת מאשר מה שמייצגת המשפחה ולכן קיבלתי את העניין בשתיקה.

רק כעבור שנים רבות, בגיל 24 כשעזבתי את המשפחה בלוד ועברתי להוסטל במגדל העמק התחלתי להבין שהדרך שלי צריכה להיות שונה. משפחת האומנה עשתה בשבילי דברים רבים ולעולם אהיה אסיר תודה להם, אבל מרוב רצון לגונן עליי ואמונה שהדרך שלהם היא הנכונה נותרתי חסום מבפנים. המסקנה שבסופו של דבר כל אדם צריך לצאת לדרך ולמצוא את הנתיב העצמאי שלו הגיעה אצלי דווקא מתוך משבר גדול מאוד.

במוסד בו שהיתי כחצי שנה היו כשלושים דיירים והמקום התנהל כמו בית חרושת לנכים. גם פה הרמה הקוגניטיבית אצל רוב הדיירים היתה נמוכה וגם לכאן הגעתי משום שהמקום הוא חלק מרשת כולל חב"ד. בפועל חוץ אוכל "מלובאוויטש" לא היה שם שום סממן דתי. הייתי רחוק מכל מי שהכרתי ובפעם הראשונה בחיי הייתי לבד.

ההשכמה התחילה כל בוקר בחמש וחצי, ואני זוכר שאף פעם לא הצלחתי בלילות כי החבר  החדר שלי ראה טלוויזיה בקול רם. אחרי ארוחת הבוקר ושחרית הייתי מסתגר בחדר וחוץ מארוחות לא הייתי יוצא עד לשעות הערב כשאז הייתי יוצא משם בלי אישור ומסתובב ברחוב של ההוסטל. היתה שם גינה שבה התבודדתי וניסיתי להתעודד, אבל לפעמים פשוט מצאתי את עצמי בוכה. תחושה קשה שעולמי נחרב והדמעות סחררה את הנפש הכלואה בגוף ומסגרת שלא הכרתי. רק רציתי לחזור למשפחה בלוד ולא עניין אותי הקושי שחוויתי שם.

ידעתי שאם אני נשאר שם במגדל העמק זה הסוף שלי וכבר לא אצליח לצאת המצב הנפשי הקשה. אני לא אלאה בכל המאבק שניהלתי לבדי כדי למצוא דיור מתאים וראוי, אבל בסופו של דבר הגעתי לירושלים ולא אגזים אם אומר שנולדתי מחדש.

לאט לאט הכרתי את עצמי והתחלתי להבין כמה זרות יש בתוכי. גם התחלתי להסיר מחסומים נפשיים, הרבה בזכות האמון שקיבלתי מעקיבא פורת מנהל הדירה והמדריכים שסמכו עליי מהרגע הראשון. אני מוכרח לומר שלקח לי שנה לפחות רק להכיר בפנימיות המודחקת שלי ולהתחיל לתפוש את יכולותיי האמתיות, כי עד אז לא עודדו אותי לחקור ולהכיר...

כשאנשים פוגשים אותי בפעם הראשונה הם נוטים לצעוק בקול רם ולדבר לאט וילדותי בגלל שהם מניחים שהכיסא הגיע בעסקת חבילה של פגיעה שכלית ושמיעה לקויה. הכי גרועים הם אלה שמוחאים לי כפיים ואומרים "כל הכבוד" כשאני עולה לאוטובוס או סתם מדבר. לא נעים לומר, אבל במובן מסוים ישנם כאלה שמכירים אותי היטב ובכל זאת מסתכלים עליי כך.

התחושה הזאת עולה בעיקר בכל הקשור לזוגיות. פתאום אנשים שמתפעלים מהעשייה שלי לא מבינים אך אני מעז או מפנטז על חיים זוגיים, בעצם נראה שגם

 

בזכות האמון בפיזיות ןוההתנהלות העצמאית גם המחשבה וההקפה קיבלו את האומץ לחפש, כי מאז מתמיד הרגשתי חנוק ולא במקום שלי ועכשיו סופסוף אני יכול לצאת לדרך משלי.

ואני יכול לבחור מי אני ומה אני וגם לקבל את האומץ לא להתחשב במה שהסביבה אומרת כי זה אחד החסמים הגדולים.

 

המשך יבוא......

לפרק הקודם

המשך קריאה

אודותיי

שמי דניאל מזרחי, בן 27. נולדתי עם שיתוק מוחין ספסטי אטואידי. מה זה אומר? אני לא שולט בגוף שלי, לעיתים קרובות הגפיים שלי משתוללות בצורה בלתי רצונית, עד כדי כך שאני מבקש שיקשרו לי את הידיים ורגליים. מצבי הרפואי הוא נדיר מאוד, בזמנו אמרו לי הרופאים שיש רק עוד חמישה אנשים בעולם עם שיתוק מסוג זה ובמידת חומרה דומה. ובכל זאת יחד עם הקשיים המרובים זכיתי לקבל מבורא עולם מתנה מופלאה, אני שולט בראשי בצורה מוחלטת ובעזרתו מצליח לעשות הכל ממש. מלבד התפקוד הפיזי גם ברמה השכלית והנפשית לא נפגעתי ברוך השם, מכאן נובע המוטו שלי "הכל בראש".

בגיל שנה עזבנו אני ואימי את אוקראינה ועלינו לארץ, אך לאחר העלייה אמי לא יכלה לטפל בי עקב מצבה הבריאותי. בגלל מצבי הקשה, לא הצליחו למצוא לי משפחה אומנת ושהיתי בבית החולים שנה שלמה.
לבסוף נמצאה לי משפחה אומנת מלוד, שגידלה אותי כבן לכל דבר וחינכה אותי להאמין שהכל אפשרי אם רק רוצים. בגיל שמונה המציאו עבורי את ה"נשק" – מוט מחובר לרצועה אותה אני חובש על המצח, ובעזרתו אני כותב, מצייר, ובעצם עושה הכל. הראש שלי הוא גם הידיים שלי.
מעולם לא תירצתי או ויתרתי לעצמי בגלל מוגבלות, ויותר מכך תמיד ידעתי שכל התקדמות מובילה לחומה הבאה שגם אותה צריך לפרוץ. עד גיל שש עשרה בכלל לא הצלחתי לדבר, ידעתי שאם אני רוצה באמת להשפיע ולתקשר עם העולם אני חייב לשפר את הדיבור. מגיל קטן אהבתי מוזיקה, ויום אחד, ברגע של השראה, כתבתי את השיר הראשון שלי. היה לי רצון גדול לשיר אותו בעצמי; הלכתי לאולפן הקלטות, ולאחר שעות...

מבזקי אמונה

24/05/2019

יושב בחדר, לילה בחוץ, והלב מלא בתחושה מאוד לא נעימה של בדידות ודאגה...

רגע!!!

מה זאת אומרת בדידות?! הרי עכשיו ממש אני כאן, קיים, נושם וחי ולא יכולה להיות המציאות הזו בכלל אילולא שממש עכשיו ד' יוצר את המציאות הזו, כן

בורא עולם

בכבודו ובעצמו ברצונו הנעלה הקדוש והבלתי מוגבל יוצר את כל המציאות הזו שאני נמצא בה...

באותם רגעים אני פונה  לאבא ואומר: "אתה יודע את מה שאני מרגיש וחווה הרי אתה נמצא, מפעיל יוצר ומחדש את כל המציאות אותה אני חווה כעת ויחד עם זה למרות זאת התחושה.. ה' תעזור לי, אנא הרי אתה היחיד שיכול לעזור באמת אני כל כך זקוק לך, אני מתחנן

אנא! אל תסתר פנייך ממני..!"

ברגעים הללו אני מרגיש ומבין שאתה מסמן לי כיוון, לאן הוא רוצה שאני אשאף.

אליו, שאבקש אותו, ולא שום דבר אחר. פשוט אותו ממש!

ה' משכני אחריך ארוצה .. נגילה ונשמחה בך- אבי, מלכי, אין לי , אין לי כלום, אלא אתה וקופסה של יהלומים שמלאה אתגרים שהם היהלומים בחיי.......

המשך קריאה
12/05/2019

מדי בוקר פוקח עיניי מחדש ופותח באמירה נרגשת של "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"

לפעמים יש בחיינו ימים שמתחפשים לאפור והימים האלה חודרים לתפקוד היום יומי כמו בועה אפורה.

ממהרים לעבודה ובדיוק נתקעים בפקק  והבוס מצלצל ומרים את קולו בקול של רעם...   וכולי....

למזלי אני לא חי בסרט שלכם.. ברוך ה'!

אל תחשבו שאין לי סרט גם לי יש ימים מחופשים לפעמים בחיי אבל יש לי נשק עבור הימים ההם.

תעצרו לכמה רגעים!

ותתבוננו תשאלו את עצמכם...

מי ברא אותי?

מי מהווה אותי?

מי נותן לי מתנות נפלאות  בחיי?

הרי זה בורא עולם שנותן רוח באפי ורוצה רק לטובתי ואין סיכוי שיעשה משהו לרעתי...

זה הסוד של הנשק שלי .

המשך קריאה
05/05/2019

עומד מול הים עם דף חדש
ניגש אל סף החוף ורואה גל רודף גל
לא נכנע לרגע שעל הגל...

צריך להעריך את הכוחות
שהקול שנשמע בלי לראות
לעמוד מול העולם 
שומע את הים שקורה לי..

לוקח עץ מנסה לראות ענף
ויש זמן שהענף שוכח את הזרע שממנו צומח
לעצור לראות איך הסערה בי עוזרת לנשמתי לצמוח. 

הקלף כל פעם עף מתהפך בלי להרגיש
נופל על החול לא מעיז לשאול
הרצון הפנימי מקשה להראות את מי שאתה
הפיתיון מוצא מיתרים הלא נכונים 
ועד שמגיע למייתר הנכון הגל עובר
לאט אבל אפשרי להגיע לניגון הנכון..

המשך קריאה

כותבים עליי

הרשמה לניוזלטר

רוצים לקבל עדכונים על תכנים חדשים ממני בווצאפ? הירשמו כאן ואוסיף אתכם לרשימת התפוצה!